הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה (תלמוד בבלי מסכת יומא פ"ג עמ' ב')

מאת: אלי ברקת, ממזרח שמש

"כך הולכים השותלים - רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר, מן העמק, מן הר, בט"ו בשבט בט"ו בשבט". (יצחק שנהר, כך הולכים השותלים)

אף פעם לא התחברתי לטקסי הנטיעות בט"ו בשבט. מסות של ילדים, מתבוססים בבוץ, רצים בין גומות מוכנות עם שתילי אורן, עם תעודת שייכות – "גם אני נטעתי עץ בארץ ישראל". כמו בסצנה המוכרת מצלאח שבתי - נטיעות המחכות להיתלש חזרה ע"י יערני קק"ל, להכשיר את הקרקע לקבוצה הבאה. בטח לא בחורף, שזה לא הזמן לנטיעות, וגם לא המחשבה, שאפשר לצייר לנו יערות אירופה כאן בארץ ישראל. לימים קראתי את שירו של ארז ביטון והלב נקרע:

"ואילו אבא שלי היה אומר: טוב חצי בית בארץ ישראל מהרבה בתים טובים ויפים בחוּסָה לָאָרֶס. לימים שלחו אותו לנקות מחראות בבית נבאלה, לימים היה מקרטע עם מכוש או טוריה מסביב לגומה של שתילים, לימים התחיל להריח מן האדמה ומן העצים ריח של גוי, לימים התחילה לבוא אליו מן האנשים שפה של גוי, ואני ברגעים של קִנטור ופיוס אומר לו: אֶוּוָּה בָּבָּה יוסף (נו נו אדון יוסף), הטילו טלית בפניך ואיפה אתה ואיפה ארץ ישראל." (ספר הנענע, אלקסקס אולפראן ב')

ואיפה אנחנו ואיפה ארץ ישראל?

"בדרך לעין חרוד אבדה לי הרי"ש. אחר כבר לא חשתי באובדן העי"ן ואת החי"ת החכית מאבי כך ירשתי שרכשהּ בעצמו בדרך לא"י. בדרך לעין חרוד אבדה לי העי"ן. לא ממש אבדה, נראה כי בלתי אותה". (סמי שלום שטרית, פריחה שם יפה, בדרך לעין חרוד)

מה איבדנו אנחנו בדרך לעין חרוד? מה מתוך מה שאיבדנו שווה לפגוש מחדש?

"אני, החתום למטה, נכספה וגם כלתה נפשי להדפיס ספר הקדוש הזה, להיות מצוי ביד כל איש ואיש ובפרט בארצנו הקדושה, ארץ אשר לא תחסר כל בה, והוא סדר ט"ו בשבט, שנהגו בו רבים יראי ה' וחושבי שמו, ובכללם בערנו גאבס יע"א, שיתקבצו קהל גדול ורב עם, בלילה או ביום ט"ו בשבט הנקרא ר"ח לאילנות, שיכינו את אשר יביאו שבעה מינים אשר נשתבחה בהם הארץ הקדושה, ככתוב ארץ חיטה ושעורה וגומר, ושאר מיני פירות וזירעונים ומיני מתיקה מינים ממינים שונים וקודם אכילת כל דבר לומדים לימוד השייך לו ומברכים על כל אחד ואחד ברכתו הראוי לו בשפה ברורה ובנעימה." (רבי חיים חורי, מבוא לספר "פרי עץ הדר" בו סדר לימוד ט"ו בשבט לכל פרי ופרי)

ליל ט"ו בשבט קהילתי, "שנהגו בו רבים", שבו הטקסט נגיש ו"מצוי ביד כל איש ואיש", ועם זאת מתקבצים "קהל גדול ורב עם". מכינים את אשר מביאים "ממינים ממינים שונים" – ריבוי מבורך, שבו "מברכים על כל אחד ואחד", "לומדים לימוד השייך לו", "בשפה ברורה" שכל אחד מבין, "ובנעימה". הקהל מתערבב, האוכל מתערבב עם הלימוד והשירה, "גאבס יע"א" מתערבבת עם "הארץ הקדושה" – "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה." הקדושה של הארץ קשורה בזה, ש"לא במסכנות תאכל בה לחם". כשהברכה מצויה בביתו של אדם, ומברך עליה בביתו, מה יהא על מי שאין לו? ליל ט"ו בשבט קהילתי עם אוכל, לימוד ושירה, מאפשר לא רק לברך על כל אחד ואחד, אלא גם, שכל אחד ואחד יוכל לברך.