אני מאמין - על גבורה וגאולה

מאת: חגית ברטוב, אתר מדרשת


הערב, ערב יום השואה שמעתי שוב את הניגון קורע הלב של ר' עזריאל-דוד פסטג, אני מאמין, וקראתי את סיפורו המופלא של ניגון זה: פסטג, חסיד מודזיץ', היה בקרון דחוס בדרך לטרבלינקה כשלפתע החל לשיר את הניגון המופלא הזה, ובאמצע השירה כשעשרות חבריו לקרון מאזינים לו בפליאה, עצר ופנה אל האנשים שהיו עימו בקרון והציע להם עסקה - מי שיברח ויביא את הניגון אל הרבי ממודזיץ' יקבל מחצית מהעולם הבא של פסטג.
שניים ברחו, אחד ניצל והצליח להגיע אל הרבי ולהביא אלינו את הניגון. (מוזמנים לקרוא את הסיפור המלא באתר הפיוט)

נדמה לי שאין סיפור גבורה גדול מסיפור זה, אף כי קשה ואולי אסור לדרג את הגבורה, אך אם יש משהו שנותן תקווה ביום כזה, ביום שמזכיר לנו שבני אדם יכולים להיות רשעים באופן בלתי נסבל, זהו הסיפור הזה על כוחה של הנפש להאבק במי שמנסה לפגוע בה, ביכולתה של רוח האדם לעלות למעלה, להאמין ברוח הטוב, בגאולה.

אני לא חושבת שזהו סיפור דתי במובן המקובל דווקא; זהו סיפור של אדם העומד אל מול השטניות ומסרב לקבל שכך הוא העולם, הוא מתעקש לתת קול לנשמתו, קול לאמונה כי העולם יכול וצריך להתנהל בצילו של המשיח הגואל, בצילו של הטוב. הוא מתחבר אל המוזיקה, אל הניגון שמחבר בין שמיים לארץ, כי הוא מבין שהמוזיקה היא כלי המלחמה הנכון, הוא מעיז להבטיח למי שיסתכן ויברח מהרכבת כדי להביא את הניגון אל הרבי שכר כל כך מופרך ברגע זה - מחצית מהעולם הבא שלו, מחצית מהטוב שצפוי לו - כי עבורו, הטוב הזה נוכח בעולם לא פחות ואולי יותר, מהרוע שבתוכו הוא שרוי.
הסירוב להיכנע לקולו של השטן האנושי הוא גבורה, הסירוב לוותר על קולה של הנשמה, כשמסביב כמעט ונמחקה הנשמה האנושית - היא גבורה.
ואולי ניתן לומר שר' עזריאל-דוד פסטג בניגונו בתוך הקרון הנעול הצליח ולו לרגע לגאול את העולם, לגאול אותו מהשתלטות הרוע.