בשמת חזן, במאית תיאטרון, סופרת ומנחת בית מדרש לאמנים,
מתגוררת בניו יורק בשנים האחרונות עם משפחתה
ארוחת בוקר ומטלות – חליבת עזים, הוצאת קומפוסט, השקיה
עבודת שדה
ארוחת צהרים
עבודת בית – עבודה במשרד, במטבח, אחזקה שוטפת, מתקנים
לימוד – מגוון נושאי יהדות, איכות הסביבה ואקולוגיה
ארוחת ערב
אסיפה קבוצתית
נשמע כמו סדר יום אופייני של מתנדבים בקיבוץ? או מנשר ממחברת אבודה של חלוצים שהקימו את הקיבוץ הדתי? ובכן – לא. זהו סדר יומם של צעירים יהודים אמריקאיים שבוחרים להשתתף בתוכנית "אדמה" במרכז איזבלה פרידמן בקונטיקט. חלק מהמושגים המופיעים למעלה מתורגמים במקור לאנגלית אך חלקם מופיע במקור באותיות לועזיות – והמילים בעברית. תוכנית "אדמה" הוקמה ב - 2003 ומסמלת אולי יותר מכל את הדור החדש בקרב יהודים צעירים בארה"ב המחוברים למורשתם ובאותה מידה חשים מחוברים למולדתם – אמריקה, ולחזון גלובאלי של תיקון עולם.
ואני תוהה מה זה אומר על היחס שלהם לישראל ומה חשיבותה, אם בכלל וכיצד זה מגדיר את הצורך ו/או את הקשר למולדת .
בערב ט"ו בשבט שהפך בראשית הציונות לחג המסמל את הקשר לארץ ישראל, מעניין להתבונן על התופעה הזו, המשחזרת במובנים רבים את תקופת החלוצים שלנו, בגרסה משופרת אפילו, רק באמריקה.ירוק הוא השחור החדש. אקולוגיה היא שם קוד לעדכניות ואורגאני מוכר טוב יותר. זו עובדה משמחת. העולם מכיר בסכנות של ההתעלמות מההתחממות הגלובאלית. סוף סוף זה נכון פוליטית לטפל בנושאים הללו, גם בקרב הצעירים היהודיים.
החשיבות של האדמה נעשית ברורה. הכמיהה לראות פרח נובט ולא רק לקנות אותו בחנות הפרחים, היא כמיהה פשוטה וחשובה, והרצון לגדל ירקות ולאכול אותם הוא רצון טבעי. יהודים אמריקאים צעירים קשורים באופן טבעי וברור לאדמה עליה גדלו. וטוב שכך, כנראה.
אבל הם לא מסתפקים בקרבה אל אדמת המולדת שלהם אלא מנסים לתהות האם בתוך כל אלו יש רלוונטיות בחווה היהודית הזו באמריקה למצוות התלויות בארץ.. ידיד שלי המכהן כרב בארצות הברית, סיפר לי שפנו אליו צעירים מ"אדמה" ושאלו להוראתו ומחשבותיו בעניין. הנה הם, חיים ועובדים את האדמה וקשורים קשר עמוק למסורת היהודית, האם הם צריכים ויכולים להקפיד על לקט, שכחה ופאה? על שמיטה?
מה זה אומר אם כן? מה זה אומר אם לא?
אני תוהה. הידיד שלי לא פסל על הסף את המחשבה לקיים את המצוות האלו גם על אדמה בניו אינגלנד.
עוד מחשבה עלתה בי כשבתי לבשה חולצה של מסע האופניים של ארגון "חזון" למודעות סביבתית
The people of the bike
פרפראזה על התרגום האנגלי לביטוי "עם הספר"
The people of the book
אולי זו יצירה מקורית - מקומית של ה"יהודי החדש" בדומה ליהודי החדש של חלוצי הארץ– רק הפעם בגרסא האמריקאית? לא עוד יהודים במקצועות "טפיליים" , לא עוד יהודים נודדים, וכמו שכתבה רחל ארבל במאמרה כחול לבן בצבעים: "היהודי החדש - הציונות קראה ליהודי החדש עברי, כשם אבותיו הקדמונים. כמותם אמור היה להיות אמיץ וגא, בריא בגופו, חי על יגיע כפיו, קרוב לטבע ולעבודת האדמה, עומד על נפשו ומשיב מלחמה למתנכלים לו. תרבותו עברית ושפתו עברית, וכל כולו הוא ניגודו המוחלט של היהודי הגלותי. בדימוייו החזותיים נראה "היהודי החדש" – האיכר או הפועל, הספורטאי, איש הטבע, הלוחם ואיש המגן – כמוצר שלם ומוגמר, כאילו השיל מעליו את כל התכונות הגלותיות בפעולה חד-פעמית מופלאה, למעשה היה זה דימוי שנוצר לצורך משימה חינוכית ותעמולתית. הוא הציג דגם אידיאלי, מושא להערצה ולהזדהות ודמות מופת שהדור הצעיר ישאף להידמות אליה"
והנה יש לנו יהודי חדש אמריקאי, לא עוד בארני מיידוף תככן, עוסק בכספים – אלא צעירים ברוחם או בגופם, שמכינים את חמאת הבוטנים והריבה שלהם לבד ממוצרים אורגניים שהם גידלו, ורוכבים על אופניים, ומשקיעים זמן ומחשבה בשחיטה כשרה אקולוגית. אני לא צינית, למרות איזושהי התנגדות ציונית שקיימת בי לכל העניין. רמת הארגון וההשקעה, רמת הרגש, היכולת לחבר בטבעיות מקורות דתיים לאורח החיים בלי להתנצל ובלי ל"חזור בתשובה", כל אלה מעוררים הערכה.
אבל איזה פירות הם יאכלו בט"ו בשבט? את פירות ארצנו או פירות ארצם? ומה יקרה לארץ ישראל אם אפשר לייצר אותה גם בקונטיקט? והאם לא תיוולד לה ארץ מובטחת אחרת, שתנתק את היהודים הללו מארצנו שלנו, אך תחבר אותם לתרבותנו היהודית יותר משעשו זאת כל חלוצי הארץ? האם היהדות המחוברת לאדמתה יכולה לצמוח מתוך אדמה אחרת שאינה ארץ ישראל? (מעניין בהקשר הזה לקרוא את דברי א.ד. גורדון )אולי אם יהיה דיאלוג אמיתי ולא מתנשא (משני הכיוונים) נוכל במשותף לקדם ערכים חשובים בשתי המולדות ולמצוא "אדמה המשותפת.".
