מעשה בבני ברק - לימוד פייסבוקי

"מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהושֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפון שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית."

יש פה מגמה חז"לית ידועה של העדפת השגרה על החגיגה. קריאת שמע היומיומית חשובה יותר מליל הסדר. תדיר קודם לשאינו תדיר. תמידים כסדרם חשובים ממוספים כהלכתם... מברכים "המוציא לחם מן הארץ" שהיא הברכה יומיומית, לפני שמברכים "על אכילת מצה" שהיא ברכה חד פעמית

מוזר לדבר על העדפת "שגרה" בלילה שכולו "מה נשתנה"...

אז הסיפור הזה הוא בעצם "בלם"? תעשו הצגות ותשברו שגרה אבל תזכרו שיש מציאות בחוץ?

התלבטתי פעם האם ללמוד בישיבה כלשהי בירושלים. למדתי בה תקופה עד שבאחד הלילות ירד שלג והגעתי לבית המדרש ופגשתי המון חבר'ה בסנדלים והבנתי שאין מקומי בישיבה שבה לתלמידים אין מושג מה הולך בחוץ. אפילו לא מה מזג האוויר.

בערב שכולו "והגדת לבנך" מוצב הסיפור הזה. בין "מה נשתנה" ששואלים הילדים ל"כנגד ארבעה בנים" שהיא המעשה החינוכי- ודווקא כאן נקטע הסיפור באמצע. מה הייתה תגובת המסובין לקריאת התלמידים? האם ראו בהם חכמים? רשעים? תמים? האם הסיפור הזה מלמד בחשיבות סיפור יציאת מצרים, בחשיבות סדר היומיום, או שהוא "הרמה להנחתה" בבחינת מי עומד במרכז הסדר- למי צריך להקשיב בלילה הזה... הקשיבו לתלמידים, לילדים, ללומדים...

איכשהו נראה לי שזו סיטואציה שחוזרת על עצמה בין הורים לילדים הרבה. "אמא אבל את כל הזמן עובדת" "אמא את הלכת למחשב ולא שמעת אותי". יש לנו יכולת מדהימה לשקוע במה שנראה לנו חשוב ולפספס את המציאות שקורית לנו כאן ועכשיו. בלי רגשי אשם פולניים, אני קוראת את קריאת ההתעוררות הזו כמשהו שמנסה לחבר בין העולמות. פסח מחבר בין העולמות- זכרון לאירוע שמוביל לעולה בזמן העכשווי, ומדגיש את חשיבות הדור הצעיר בתוך השרשרת הזו

------------------------------------------------------------------------------------------------------

- מתוך: "הגדה יומית" - בית מדרש פייסבוקי בדף הפייסבוק של אתר מדרשת -  לחצו כאן לדיון המלא

כל דכפין - לימוד פייסבוקי

"כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל."

אני מפחד לעמוד על פסגת ההר, כי שם יש רק שתי אפשרויות - או לעצור במקום או להתחיל לרדת. את שתיהן אינני רוצה. לאור זה, אפשר לקרוא את המשפט הזה כביטוי תמידי של "אמצע הדרך". תמיד יש עוד לאן לעלות. המחשבה ש"הגענו לארץ", "אל המנוחה ואל הנחלה" או אפילו המחשבה שנגאלנו גאולה שלמה, היא ביטוי לפסגה שאני מפחד לכבוש. לכן תמיד ארצה לומר "לשנה הבאה ב..."

גלינו בגלל שלא דאגנו לאחר, בגלל שנלחמנו זה בזה . בגלל שלא היינו ראויים לארץ המורכבת הזו שמבקשת סבלנות. ועל זה יש להתפלל . שנגיע אליה.

הרמב"ם ממקם את הטקסט הזה לאחר אמירת המשפט "בבהילו יצאנו ממצרים". אולי ה"לשנה הבאה בארץ ישראל" מבקש פשוט לבטל את הבהלה שאוחזת בנו כעם נודד לאורך ההיסטוריה (ושאפילו 60 שנות מדינת ישראל לא הצליחו עדיין להרגיע אותה...)?

מעניין שכולנו מכריזים בליל הסדר "כל דכפין" ו"כל דצריך", אבל מזמינים את דודה שרה וסבא דוד. מחפשים בחג הזה את המשפחתי והקרוב והרבה פחות את האחר, הרחוק, הנזקק... ב"כל דכפין" הדלת עדיין סגורה. אנחנו פותחים את הדלת רק ב"שפוך חמתך" אחרי האוכל... וכאן הבן שואל - האם בליל הסדר מכריזים שמכניסים אורחים, או באמת מכניסים אורחים? כי דיבורים זה בד"כ חינם..

אם אנחנו בארץ ישראל - ואנחנו אומרים "לשנה הבאה בארץ ישראל" אז אנחנו מחפפים. ואם כך, אז אפשר לחפף גם ב"כל דכפין"... 

------------------------------------------------------------------------------------------------------

- מתוך: "הגדה יומית" - בית מדרש פייסבוקי בדף הפייסבוק של אתר מדרשת -  לחצו כאן לדיון המלא

שתיקת מצרים / חיים אלבום

בזמן ביקורו של הנשיא אובמה בישראל, נתפסה באוזניי שיחה מפתיעה בין שני שומרים בקניון. הם התווכחו ביניהם האם אובמה יהודי או לא.

“הוא אמר בפירוש שסבא שלו היה יהודי!” טען האחד.

“מה פתאום" הזדעק השני - “ קוראים לו חוסיין!”.

אך הראשון לא הסכים לוותר ועמד על שלו.

חייכתי לעצמי והמשכתי בדרכי. רק כשהגעתי לביתי וחזרתי אל ניקיון המטבח לפסח הבנתי את עומק דבריו של השומר שטען שאובמה הוא יהודי. ולא, אלה לא אדי האקונומיקה שהשפיעו אליי.

סיפור יציאת מצרים של העם היהודי השפיע רבות על ההיסטוריה של האנושות. גם המאבק נגד העבדות באמריקה לקח השראה מן הסיפור שלנו ויצר 'יציאת מצרים' משלו. בשנים הראשונות, העבדים המשוחררים אף ציינו את היציאה שלהם ב'ליל סדר' כזה או אחר, אך עם השנים הדבר התמוסס.

כאן מתרחב הלב היהודי ומתרפק על המסורת שלנו אשר מחזיקה מעמד כבר אלפי שנים ולא נותנת לשום מנהג לחמוק מאצבעותינו. גם אם כבר יצאנו ממצרים, אנו טוענים ש'כל אחד צריך מצרים' ומעבירים את נושא העבדות לפן הרוחני-הנפשי. אך בהביטי על אובמה – הנשיא שחום העור הראשון של ארה"ב אני מתפעל מכך שה"עבדים השחורים" הגיעו עד למשרת מנהיג העולם החופשי - נשיא המעצמה הגדולה ביותר אשר חותרת להגשמת החופש והשוויון לא רק בארצה אלא בכל העולם כולו.

האם זה לא מה שהיה צריך לקרות לעם היהודי? האם שכלו, חריפותו ומוסריותו של העם הנבחר לא היו אמורים כבר להביא אותו לפסגת העולם - למעמד אשר בכוחו להיטיב עם העולם כולו? האם לא זהו עניין בית המקדש שכל העמים יבואו אליו לחזות בנועם ה'? האם לא צדק אותו שומר בכך שחש שאובמה 'יהודי' או לפחות מייצג את ה'יהודי האידיאלי'?

משהו התפקשש בזיכרון שלנו את יציאת מצרים. במקום לקחת את העבר ולמנפו לעתיד טוב יותר, היהדות שקעה בו והתבצרה בעמדתה הקורבנית. נכון, הגלות כפתה עלינו את זה ושנים רבות העם היהודי היה צריך להיאבק על הישרדותו הבסיסית ביותר.

אך משהגענו לארץ ישראל. האם שינינו דרכנו במשהו? האם העצמאות שלנו הטעינה את היהדות שלנו בערך מוסף? האם זכרון העבר שלנו אמור להיוותר על כנו בדיוק באותה צורה כפי שצויין בגלות? האם אנחנו באמת באותו החושך הקיומי? האם 'רבותיי, לא הגיע זמן קריאת שמע של שחרית'?

אז מה אני רוצה בעצם? לבטל את ליל הסדר? לשכוח שהיינו עבדים במצרים? הרי זו המצווה שמוזכרת אולי הכי הרבה פעמים בתורה – "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך משם ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה".

אני לא רוצה לשכוח. אבל השנה אני רוצה להסיט את הדגש מהמילה "עבד" אל המילה "היית". נכון, בעבר היינו עבדים במצרים אבל ה' הוציא אותנו משם ועכשיו גם הביאנו אל הארץ הטובה. אנחנו לא עבדים יותר. אנחנו לא צריכים כבר לעשות לילדים הצגות של עבדות ומאכלים של טיט. להיפך, אנחנו צריכים להצליח ליטוע בהם הרגשה של חירות, של עצמאות ושל אחריות. עלינו לצאת באמת ממצרים ומעבדות פרעה ולקבל כבר את מלכותו של הקב"ה ולהתדבק במידותיו.

"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכר את בריתי.“

כיצד יצאנו ממצרים? הקב"ה ישב בשמיים וכרה את אוזנו. ומשצעקנו, אץ להושיענו והוציאנו לחירות.

עכשיו מישהו אחר זועק את הזעקה. מישהו אחר נאנק תחת העול. מישהו אחר סובל מחוסר שוויון והזדמנות. ועכשיו התור שלנו לשמוע אותו ולמהר להושיעו.

נכון שלימדו אותנו כל השנים שפסח זה מלשון 'פה-סח' ועלינו לספר ביציאת מצרים ולא להפסיק לדבר. אבל בארץ ישראל, אולי מותר לנו גם קצת לשתוק. אולי אפילו חובה עלינו קצת לפסוח על הדיבורים ופשוט לשבת עם הילדים בשקט. או אז הילדים באמת ישאלו "מה נשתנה? למה כולם שותקים?”

ואנחנו נענה להם – "היינו עבדים במצרים אבל עכשיו כבר לא, כי ה' שמע את זעקתנו. והלילה, כיצד נשמע את הזעקה של האחר אם לא נשתוק קצת?”