נטיעה, נגיעה, געגוע – הרהורים לט"ו בשבט

 אמנון ריבק, המדרשה באורנים

ובתוך הפרי כל געגועי, שרה לנו נעמי שמר ב"פירות חמישה עשר". וזו אולי מהות הט"ו בשבט – הנטיעה, הנגיעה, הגעגוע.
בכל מתגעגע מסתתרת נגיעה, 'גע' ועוד 'גע'. ואם לא נגיעה ממש עדיין, הרי כמיהה לנגיעה, כיסוף.

ואם כך בגעגוע, כך גם בכל נטיעה.
אנחנו אומרים 'לטעת' – ושומעים 'לגעת'.
אנחנו אומרים 'נטיעה' – ושומעים 'נתינה' ו'נגיעה'.

ועל כן, כל אדם צריך שיהיה לו שתיל בידו, כי אין לך אדמה ואין לך זולת שאין בם בור המבקש להתמלא, הנכסף לשורשים העדינים, לאדמה הרכה, לאצבעות המהדקות, לנגיעה.

אנחנו נוטעים עץ, נוגעים באדמה, והאדמה, לאט לאט, שולחת אותו מעלה, כדי לגעת בשמים. לאט לאט היא מושיטה אותו אל העולם, כמו אצבעו הארוכה של אי.טי., המתגעגע המפורסם ביותר של העת האחרונה.

לאט.
באנגלית, להתגעגע זה to long. וכבר אנחנו שומעים משהו ארוך, משהו לאט, נמשך אל, אבל גם נמשך על פני הזמן.
וזהו אולי גם המסר החינוכי של ט"ו בשבט לדור הצעיר והמהיר, הדור של המסרים הקצרים, של התקשורת החוצה יבשות בחלקיקי שניה, המבקש תשובה מיידית לשאלותיו ומשאלותיו:
לאט, לא מהר שלל חש בז. לא מיד. לא עכשיו.
כמו העץ שלשבעים שנה טוען את פירותיו.
לטעת, לגעת, להתגעגע.