רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום ראשון, 25 ביולי 2010

מחולות של קודש וחול

מאת: חגית ברטוב, אתר מדרשת 


אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.... וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, ... וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, .... וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:  (משנה מסכת תענית ד/ח)
המשפט הראשון של המשנה האחרונה במסכת תענית מצוטט ללא הרף בתקופה זו שבין ט"ו באב ליום הכיפורים, עד שכבר קשה לראות כמה הוא מוזר; כיצד אפשר להשוות בין היום הקדוש בלוח השנה היהודי -יום הכיפורים, לבין ט"ו באב, יום זניח, שאפילו חכמי התלמוד לא הצליחו להבין את ייחודו? כמו ששואלת הגמרא בתענית ל ע"ב –לא ע"א: בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא חמשה עשר באב מאי היא?
הגמרא אמנם מנסה לתת תשובה, או למעשה, שש תשובות של חכמים, אבל כידוע כשיש יותר מתשובה אחת סימן שאף תשובה אינה תשובה טובה מספיק:
  1. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה
  2. רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל
  3. רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר
  4. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל
  5. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה
  6. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה
מעבר לכך שריבוי התשובות מעורר חשד, הרי שעדיין לא הבנו מה הופך את ט"ו באב לאחד משני הימים הטובים ביותר לישראל.
לפני שאנסה להציע תשובה מהוססת, אני רוצה להפנות את תשומת הלב לעוד קושי במשנה שלמעלה: לאחר שהמשנה מצטטת שני פסוקים אותם היו בנות ישראל אומרות לבחורים, היא מצטטת את הפסוק: (שיר השירים ג) "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּו"
מה עושה כאן הפסוק הזה? הרי הוא אינו ממשיך את המשנה גם לא מתאר את דבריהן של בנות ירושלים אז מה הוא עושה כאן, הרי אי אפשר להניח שבסיום המסכת יופיע פסוק רק כי הוא מזכיר את "בנות ציון".
אז מה בדיוק קורה כאן?
את הרמז שהוביל אותי לתשובה מפתיעה למדי מצאתי בעוד משנה מפורסמת בפרק ד' בתענית (משנה ו'), זו שמספרת לנו מה קרה בתשעה באב.
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. ..בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:
אם משווים בין רשימת האירועים שאירעו בט' באב לבין רשימת האירועים שאירעו בט"ו באב, מגלים קשר מפתיע:
בט' באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ
בט"ו באב: יום שכלו בו מתי מדבר (ויכלו להיכנס לארץ)
בט' באב: נלכדה ביתר
בט"ו באב: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה
למרות שהרשימה אינה מקבילה לגמרי ניתן לומר שט"ו באב הוא יום התיקון לארועים הקשים שאירעו בט' באב. ואם כך, האם ייתכן שחשיבותו הגדולה של ט"ו באב הוא היותו יום התיקון המיועד לקטסטרופה הגדולה מכולם – חורבן הבית? האם ייתכן שחכמנו בקשו להצפין בתודעתנו את הידיעה שיום התיקון של חורבן הבית – היום המיועד להקמתו של המקדש הוא ט"ו באב?
ואם זו הסיבה הרי מובן לגמרי מדוע הוא "יום טוב לישראל". אם נחשוב על ט"ו באב כמו שהוא מוכר לנו היום, הרי שאפשר לומר שזהו חג עממי, שמשמח את הבריות, גם בלי שהם לגמרי מבינים למה, וככה נשמר בתודעה הקולקטיבית שלנו היום הזה, שעתיד לתקן את שבר החורבן הגדול.
פרשנות זו הופכת את סיומה של משנתנו (וסיומה של מסכת תענית כולה)את אותו פסוק תמוה משיר השירים שהזכרתי קודם, למובנת ופשוטה: וכך מפרשת המשנה את הפסוק: בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:
שני ימים טובים יש לישראל: יום מתן תורה – יום הכיפורים שכדברי הגמרא הוא "יום שניתנו בו לוחות האחרונות", ויום בנין בית המקדש– הוא יום ט"ו באב.
ואם כל זה נכון אז מה ראו חכמינוו לשמר את התאריך החשוב זה, דווקא במנהגן של בנות ירושלים לצאת לכרמים ולבקש את זיווגן?
ייתכן שניתן לראות כאן רמז לזיווג בין הקב"ה לכנסת ישראל שיכנסו יחדיו לביתם המשותף – בית המקדש. ואולי ניתנה כאן לנשים הזכות לשמר את מחול האהבה השוויוני, הרמוז אף הוא בסיומה של מסכת תענית בגמרא, בעוד פיסקה מוצפנת וכמעט חסרת הקשר:
אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיהו כ"ה, ט): (תענית ל"א ע"א)
אם הפירוש שהצעתי כאן נכון, הרי שהגאולה והתיקון יבואו לידי ביטוי במחול משותף לצדיקים ולקב"ה,  ועד שיגיע היום ההוא, בנות ישראל ימשיכו לצאת במחול, כדי שהריקוד המשותף הזה לא ישכח.

למי שרוצה, אפשר גם ללמוד על הכל עם דף לימוד ב"מדרשת"

יום חמישי, 1 ביולי 2010

על הומוסוקסואוליות ויהדות: הגירסא המלאה. נכתב עבור מאקו

אשית אומר: זוהי דעתי האישית, המבוססת על ההבנה שלי מציאות מורכבת זו. אין זו דעת תורה, ואיני מתיימרת להציג את "היהדות", אלא לחשוף מעט את המציאות המורכבת.


כמה מחברי הם הומוסקסואלים דתיים, והקרע בו הם חיים אינו זר לי. נחזור אחורה כמה שנים, לפני כניסתו של רועי המתוק מסרוגים לחיינו, ולפני סרטו המצוין של חיים אלבוים "ואהבת". באמצע שנות התשעים עת למדתי באוניברסיטה, שאל אותי ידיד שהיה הרבה יותר "דוס" ממני אם לא מפריע לי להיות חברה קרובה של גיא, הומו שיצא מן הארון.

לקח לי זמן להבין את עומק השאלה. שהרי ברמה הפשוטה ברור שאין זה מפריע לי. אבל אם נתבונן בשאלה, היא טומנת בחובה שאלה נוספת ועמוקה בהרבה: כיצד את, בחורה דתיה ושומרת מצוות, יכולה להיות בקשר חברי עם אדם שעובר בגלוי על איסורי תורה.

והשאלה מצוינת ומכאיבה, ומתאימה לא רק לעיסוק בשאלה זו, אלא גם במתחים האחרים הנובעים מהרצון לראות את התורה כתורת חיים, המלאה בתובנות עכשוויות היונקות ממסורות עתיקות וקדושות.

והשאלה חוזרת ומהדהדת: איך אני יכולה להתמודד עם הסתירות הקיימות סביבי?
עם האיסור מספר ויקרא על קיום יחסי מין בין גברים, לבין אהבת אלוהים והרצון להעמיק בעבודת השם שאני מזהה אצל חברי ?

וכמו תמיד, כדי לפתור שאלות הנובעות בי אני פונה לספרים. והפעם לתלמוד הבבלי, למסכת יבמות (דף ס"ג עמוד ב), בו אני מוצאת את הסיפור הבא:

תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר (בראשית ט) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך"
וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו" רבי יעקב אומר כאילו ממעט הדמות שנאמר (בראשית ט) "כי בצלם אלהים עשה את האדם" וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו וגו'"
בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר "ואתם פרו ורבו"
אמרו לו לבן עזאי:
יש נאה דורש ונאה מקיים,
נאה מקיים ואין נאה דורש,
ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים.

אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה
אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.


הדיון בסיפור הנ"ל עוסק בשאלה – על איזה איסור עובר אדם שאינו מביא ילדים לעולם. האם הוא עובר על איסור "שופך דמים"- כמעט רוצח באופן פעיל בכך שאינו מביא ילדים לעולם או שמא על "ממעט הדמות" – תיאור סביל של המעטה בנוכחותו של אלוהים בעולמנו.


בן עזאי מחמיר יותר מחבריו, וטוען כי אותו אדם שאינו עוסק בפריה ורביה הוא שופך דמים וממעט הדמות – שניהם גם יחד.
חבריו של בן עזאי מעירים לו על כך שהוא עצמו חי פוסח על שני הסעיפים, שהרי הוא לא נשא אישה ואינו עוסק בפריה ורביה.

אני קוראת את תשובתו של בן עזאי ונזכרת בפליאה העצומה שאחזה בי עת קראתי סיפור זה לראשונה.

"ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".


כלומר – למרות שאני יודע שהמצב בו אני חי אינו נכון ושאני עובר על מצוות עשה, ואני גם בעיני עצמי כמעט כרוצח, ואני ממעט בדמותו של הקב"ה שאת תורתו אני לומד כל יום, כל היום- עדיין אינני יכול לפעול בניגוד לטבע שלי, לזהות שלי, ואני – בן עזאי – נפשי חשקה בתורה. שהעולם יתקיים על ידי אחרים.

כלומר, יש כאן הכרה בסתירה אפשרית בין הדרישה הדתית לבין האמת הפנימית של האדם, ומוצעת כאן דרך ליישובה. אחרים יקיימו את העולם, ואולי יכסו על מה שאני גורע, אומר בן עזאי. אני נותר עם מה שמכתיב את הזהות שלי – עיסוק בתורה.


כבר בתלמוד מכירים בכך שלעיתים יש חוסר הלימה בין רוח היהדות לבין מצבו הפרטי של האדם. התורה אינה אוסרת על זהות מינית כזו או אחרת, אינה פוסקת כי אסור לאשה להרגיש משיכה לאשה אחרת או לגבר להרגיש כי הוא קשור בכל נימי נפשו לגבר אחר. האיסור נוגע למעשה המיני ולנגזרותיו.
וזו התשובה שלי: מה שאנשים בגירים עושים בחדרם הפרטי אינו מענייני. אך הניסיון שלהם לשלב בין היהדות כתורת החיים והמציאות המודרנית מוכר לי, והסתירה בה הם חיים והכאב האנושי הגדול המציף את חייהם, כאביי הם.

לאחרונה עוסקים כמה רבנים מהציבור הדתי לאומי בשאלה זו, ביניהם הרבנים יובל שרלו ורונן לוביץ. בתשובות שלהם טמונה לא רק הכרה בכאב אלא גם קריאה לקבל את בני קהילת הלהט"ב לתוך בתי הכנסת, ואל תוך הקהילה הדתית. אסיים בכמה ממילותיו של הרב יעקב מדן- מגדולי הרבנים בימינו וראש ישיבת "הר עציון".

יש בעצתו של הרב מדן הקשבה עצומה לכאב הנובע מחיים בקרע עמוק כל כך, וניסיון כן להכיל אותם. דבריו של הרב מדן פורסמו ב"מקור ראשון" (ט"ו אלול התשס"ט).
"קיימת נטייה בציבור שלא להאמין להם בטענתם על חפותם ממגע מיני אסור. בשאלות דומות לאלו (בעניינים אחרים) דן ה'חפץ חיים' בספרו הטהור, ודומה שאין לזוז מפסקיו בשאלה במי מותר לחשוד בדבר עברה. ככלל, אנו מצווים גם כאן במצוות 'בצדק תשפוט עמיתך', ומעבר עליה עלול לגרור אותנו לאיסורים חמורים כלפי בעלי הנטיות ההפוכות, וחלילה מלעבור עליהם."

כלומר, בבואנו לדון בסוגיה זו עלינו להיזכר בהנחיות ההלכתיות לגבי חשד באחר, ולא להניח דבר לגבי מעשיו בחדרי חדרים. אין לנו להסתכל על אדם ולשפוט אותו על עבירות אפשריות שאולי ביצע.


צעד נוסף לקראת ניסוח תיאולוגיה המכירה במציאות הלהט"בית נמצאת בהמשך דבריו:

"שאלה קשה מאין כמותה היא מהו גבול הקרבה המותר בין שני חברים לחיים. התורה אוסרת במפורש, ובאיסור חמור ביותר, את המגע המיני. קרבה פחותה ממנו מדין סייג נידונה מעט בחז"ל ובהלכה, ואין בה כדי למלא שולחן ערוך מסודר. השאלות דורשות שיקול דעת גדול ועמוק, ודומה שיפה עשו רבני דורנו שלא ניסחו משנה ברורה וסדורה בעניין, והותירו שיקול דעת של בדיקת כל מקרה לגופו על פי מצבו של השואל. מכל מקום, קיימת ציפייה מכל בעל נטיות הפוכות לאמץ לעצמו רב תלמיד חכם וירא שמים."


כלומר: חסרים לנו הכלים ההלכתים לדון במצב זה, וקריאתו האמיצה של הרב מדן להומוסקסואלים (בעלי נטיות הפוכות בלשונו), היא לאמץ להם רב. אם בעבר היתה ההנחה שאין דבר כזה- הומו-דתי, הרי שהיום לא רק שהומוסקסואלים דתיים ממשיכים להיות חלק מהקהילה הדתית ומעשירים אותה בהשקפת עולמם, הרי שגם הרבנים עוברים שינוי ומכירים בהם כחברים לגיטימיים בקהילה הדתית, ואינם דורשים מהם לוותר על מרכיב כה מרכזי באישיותם (משיכתם לבני מינם) כדי להצטרף אליה.

מי אמר שהיהדות לא משתנה? כשם שחל בה שינוי – שסופו עדיין לא נראה ביחס לנשים ולתפקידן בחיים היהודים ובכלל, כך אני מאמינה ומקווה שנזכה לחזות בשינוים נוספים ביחס לקהילת הלהט"בים.

והומופובים קיימים בכל מקום.