כי האדם עץ השדה

חגית ברטוב, אתר מדרשת (הרשימה פורסמה בבלוג זה לפני שנה)

בימים האחרונים אני חושבת הרבה על המילים האלה, על הדימוי הזה: " כי האדם עץ השדה".
הרי במקור הן נאמרו על דרך הניגוד, בסימן שאלה:

דברים פרק כ':

יט כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל  וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. כ רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:

כלומר - עזבו את העץ - המלחמה שלכם היא עם בני אדם, לא עם עצים. עץ השדה אינו אדם.

מלחמה מתרחשת בגלל שבני אדם נלחמים על טריטוריה, הם זקוקים או חושבים שהם זקוקים לטריטוריה גדולה יותר מהטריטוריה שבה הם יושבים, שבה נמצאים השורשים שלהם.

אולי גם עצים נלחמים, אולי גם הם הורגים אחד שאת השני; כששני עצים נאבקים על אותה אדמה, על אותם מקורות מים, והעץ החזק ינצח, תמיד. אבל בני אדם רוצים יותר, תמיד יותר ממה שיש להם; אדמה וכסף וכבוד ואהבה.

בניגוד לעץ שפשוט מתקיים בעולם בלי לחשוב על אינטרסים, בלי לחשב חשבונות של כדאיות בלי להעלב או להתרגש, בני אדם כמעט תמיד, כך נדמה, פועלים מהאזור הזה של האינטרסים, של הכדאיות של הריגוש והעלבון. (וכן, גם במשפחה, אפילו בהורות, יש משהו מהמקום המסוכסך המסובך הזה).

העץ לא נותן לנו פירות, או צל או חומר בעירה, יש לו פירות וצל וחומר בעירה שאנחנו לוקחים. אין לו עניין בנו או ברצונות שלנו. הוא פשוט קיים. לא מחפש איך לממש את עצמו, איך לגלות את עצמו, איך לשנות ולתקן את העולם.

העץ הוא תמונת ראי שלנו, אולי הוא הפנטזיה המודחקת שלנו; להיות כמוהו, כמו עץ, להניח לכל הרעש האין סופי הזה שמפריע לנו להיות, רעש האהבות והשנאות, רעש השאיפות והשינויים, רעש המוות המתקרב. להניח לכל אלו ולהיות סתם כך, לא לשאוף למעלה או לצדדים, פשוט לצמוח לשם במקרה, או לא. ממש לא חשוב.

נתן זך כתב:

אהבתי וגם שנאתי

טעמתי מזה ומזה

קברו אותי בחלקה של עפר

ומר לי, מר לי בפה

כמו עץ השדה

אפשר להתפלא על נתן זך שמסיים את הבית במילים "כמו עץ השדה" , הרי הוא יודע שלעץ לא "מר" באדמה, להפך, "פיו" נהנה מהאדמה וממה שיש לה להציע. נדמה לי שנתן זך ניסה להגיד כאן משהו אחר, האדם אינו כמו עץ, אבל הלוואי והיה: הלוואי והייתי כמו עץ השדה, ולא הייתי טועם לא אהבות ולא שנאות, ובלבד שהמוות או פחד המוות לא היה מר כל כך, שתודעת המוות לא הייתה מבלבלת כל כך, משתקת כל כך, מערבבת כל כך את המציאות והדימיון, את ההכרחי עם הנחשק.

לפעמים אנחנו רוצים להיות כמו עץ השדה, אבל אז, איך נוכל לאהוב?

לחצו  כאן לשמיעת השיר "כי האדם עץ השדה", בביצוע מרגש של רוני איש-רן, באתר הפיוט