מאת: חנה פנחסי, דוקטורנטית במחלקה למגדר באוניברסיטת בר אילן, ומנחת בית המדרש "אשה אל אחותה" במרכז יעקב הרצוג ובית מדרש "חיידר משלך" במכון שלום הרטמן.
השבוע, בעיצומן של ההכנות לפסח שתי קבוצות של נשים בצפון וגם בדרום יערכו לעצמן 'סדר נשים'. זו תהיה הזדמנות עבורן- דתיות וחילוניות בכל הגילאים - להתכנס ולהתכונן לחג יחד עם חברות לבית מדרש נשי. זה יהיה חגיגי, עם כוסות יין ואוכל טוב (על טהרת החמץ!) גולת הכותרת תהיה הגדה שהן עצמן חיברו.אז על מה הן כותבות? הן מספרות על יציאת מצרים של עצמן. על האימהות שלהן, ועל משמעותו של פסח בארץ הזאת, כנשים, והכל בהשראת ההגדה המסורתית.
הגידי לה: תהיי בעלת דעה. אמרי את דעתך. אל תשבי על הגדר. עשי מעשה. כיהודית. /
הגידי לה: אל תעמדי מנגד - הצילי נפש בעולם, ובכך תצילי עולם ומלואו. כבת פרעה. /
הגידי לה: אל תתני לאיש לעשות בגופך וביופייך כחפצו. כוָשתי./
הגידי לה: התפללי, שאלי את שעל ליבך. כחנה./
הגידי לה: תכנני, חשבי רחוק. ראי את הנולד. עשי לך תחבולות. כאסתר./
הגידי לה: כבדי את אבותיך ואימותיך, נצרי את מורשתם. כאימך. / אם תרצי, הרי לך הגדה ".
יש בהגדות האלה של הנשים תנועה מתמדת בין אמירה אישית מאד כמו הדברים התמציתיים שכותבת מרים תמיר על הסימנים:
"התקדשתי / התרחצתי / התרפסתי / נחציתי / וחציתי / ושוב התרחצתי / רציתי להגיד / אך לא מצאתי / לא יצאתי / המרור נכרך אחרי / ניסיתי להצפינו / אך הוא לא צף / ועלה על השולחן / האם לברך / או להלל / נתרציתי".
לבין כתיבה ממבט רחב יותר כמו המדרש (שוב מקוצר, מצטערת) של חגית ברטוב שכתבה להגדה של בית מדרש 'עיתות' במרכז יעקב הרצוג:
אבל המבט הוא גם החוצה. המשתתפות ב'סדר נשים' לא יכולות ולא רוצות להתעלם מההקשר החיים כאן ועכשיו. רחל ברזלי, אמא של חייל קרבי, מקבוץ סעד שבעוטף עזה כותבת לאביבה שליט:
אבל יש גם מחשבה עקרונית יותר. אסתר פישר כתבה על ההיפוך שיש בסיפור שבהגדה על החכמים המסבים בבני ברק. שם תלמידים צעירים נוזפים בחכמים המבוגרים שנסחפו בלימוד, בשיחה ומחשבה סוערת ושכחו קריאת שמע של שחרית. כמעט גלשו, כמעט נפרצה המסגרת. אולי שם טמונה החירות: בהחלפה של התפקידים, ב(כמעט) ערעור המסגרת. בעיני, סדרי הנשים האלה הם הזמנה למחשבה על הערעור המבורך הזה, על חירות המחשבה, זו שתיגע בקושי, בכאב, ותנסח בכוחות מחודשים את החלומות העתיקים.
אחרי ערב קסום כזה חוזרות הנשים הביתה אל ליל הסדר האמיתי בחיק המשפחה, כמו כל עם ישראל אבל אליו הן מגיעות כשהנפש פקוחה יותר, מעוררת וכמהה. כדאי לקוות שהן יביאו אל השיחה הקולחת בשולחן של משפחתן משהו ממה שכתבו או שמעו, והדברים יהדהדו ויחלחלו אל כולם.
ובינתיים, בשבוע הלחוץ הזה - אני מכירה את זה מעצמי - לרגעים בין מגירה למגירה אני מתיישבת ליד המחשב ומציצה לעולם. אם גם אתם גונבים רגע כזה של חירות הנה הזדמנות להקשיב לקולות שיכינו אתכם לחג מצפון וגם מדרום. ומי שגאל אותנו מעבדות לחירות הוא יגאל אותנו בקרוב. אמן.
השבוע, בעיצומן של ההכנות לפסח שתי קבוצות של נשים בצפון וגם בדרום יערכו לעצמן 'סדר נשים'. זו תהיה הזדמנות עבורן- דתיות וחילוניות בכל הגילאים - להתכנס ולהתכונן לחג יחד עם חברות לבית מדרש נשי. זה יהיה חגיגי, עם כוסות יין ואוכל טוב (על טהרת החמץ!) גולת הכותרת תהיה הגדה שהן עצמן חיברו.'יוצאת ממצרים' כותבת חגית אקרמן בהגדה של 'ניגון נשים' : לא ביד חזקה / ולא ובזרוע נטויה / ולא ובמורא גדול ולא ובאותות / ולא ובמופתים /אלא בהיסוס, בצעדים קטנים, בהולת חושך ברוך/ בדבקות / ובכוונה / ובדיוק / ובאהבה / נושאת סימנים קטנים כמו קמטי הזמן העובר, וחילופי עונות, גופי המשתנה, פניני געגועי, ועצירות רבות לשאול מה// יוצאת ממצרים.
כנשים הן מביטות שוב אל "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" המסורתי שתבועים בו האב והבן, וכאמהות מול בנותיהן הן פותחות שיחה אחרת, הנוספת אל ה'הִגַּדְתָּ'. ראו מה מציעה שרונה זילברשטיין (מדולג): "בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" והגדת לבתך ביום ההוא לאמר:הגידי לה: היי למדנית וסקרנית, היי מעורה ופעילה.. כברוריה./
הגידי לה: תתאמצי ! תשקיעי ! תתמסרי ! אל תוותרי ! כאשה הגדולה משונם./ הגידי לה: תהיי בעלת דעה. אמרי את דעתך. אל תשבי על הגדר. עשי מעשה. כיהודית. /
הגידי לה: אל תעמדי מנגד - הצילי נפש בעולם, ובכך תצילי עולם ומלואו. כבת פרעה. /
הגידי לה: אל תתני לאיש לעשות בגופך וביופייך כחפצו. כוָשתי./
הגידי לה: התפללי, שאלי את שעל ליבך. כחנה./
הגידי לה: תכנני, חשבי רחוק. ראי את הנולד. עשי לך תחבולות. כאסתר./
הגידי לה: כבדי את אבותיך ואימותיך, נצרי את מורשתם. כאימך. / אם תרצי, הרי לך הגדה ".
יש בהגדות האלה של הנשים תנועה מתמדת בין אמירה אישית מאד כמו הדברים התמציתיים שכותבת מרים תמיר על הסימנים:
"התקדשתי / התרחצתי / התרפסתי / נחציתי / וחציתי / ושוב התרחצתי / רציתי להגיד / אך לא מצאתי / לא יצאתי / המרור נכרך אחרי / ניסיתי להצפינו / אך הוא לא צף / ועלה על השולחן / האם לברך / או להלל / נתרציתי".
לבין כתיבה ממבט רחב יותר כמו המדרש (שוב מקוצר, מצטערת) של חגית ברטוב שכתבה להגדה של בית מדרש 'עיתות' במרכז יעקב הרצוג:
"..וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ – זה קולה של שרה אמנו שציווה הקב"ה לאברהם לשומעו, שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, ... כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ.. וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ – זה עונייה של חנה שנאמר: וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, ה' צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וְאֶת עֲמָלֵנוּ – אֵלוּ נשות החיל שאינן נחות לרגע שנאמר: הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר; מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ. וְאֶת לַחֶצֵנוּ – זה הלחץ המושתק המחכה בליבן של נשים להיגאל.. וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים. עתיד הקב"ה להוציא את הנשים כולן מכל שעבודי מצרים ושאר שעבודים בהם הן נתונות, לא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבודו וּבְעַצְמו".
אבל המבט הוא גם החוצה. המשתתפות ב'סדר נשים' לא יכולות ולא רוצות להתעלם מההקשר החיים כאן ועכשיו. רחל ברזלי, אמא של חייל קרבי, מקבוץ סעד שבעוטף עזה כותבת לאביבה שליט:
"נקרעת מכאב לב / מחוסר אונים / וגעגוע./ משוועת כל לילה / אל השחר כי יפציע./ בוערת באש האימה / החידלון / והתעתוע. / היגמר הסיוט / ומתי? מי יודע. / חג חרות, וחג הדרור ובנך כלוא בשבי, בבור.// מחלון ביתי שאל עזה צופֶה // שולחת חיבוק וחיזוק אליך, שם במיצפֶה./ ומאחלת שחוט המשי הדק / שמרחמך אל ליבו של בנך נמשך / חומות אדישות ואטימות יבקיע / עד שגלעד הביתה יגיע."
אבל יש גם מחשבה עקרונית יותר. אסתר פישר כתבה על ההיפוך שיש בסיפור שבהגדה על החכמים המסבים בבני ברק. שם תלמידים צעירים נוזפים בחכמים המבוגרים שנסחפו בלימוד, בשיחה ומחשבה סוערת ושכחו קריאת שמע של שחרית. כמעט גלשו, כמעט נפרצה המסגרת. אולי שם טמונה החירות: בהחלפה של התפקידים, ב(כמעט) ערעור המסגרת. בעיני, סדרי הנשים האלה הם הזמנה למחשבה על הערעור המבורך הזה, על חירות המחשבה, זו שתיגע בקושי, בכאב, ותנסח בכוחות מחודשים את החלומות העתיקים. אחרי ערב קסום כזה חוזרות הנשים הביתה אל ליל הסדר האמיתי בחיק המשפחה, כמו כל עם ישראל אבל אליו הן מגיעות כשהנפש פקוחה יותר, מעוררת וכמהה. כדאי לקוות שהן יביאו אל השיחה הקולחת בשולחן של משפחתן משהו ממה שכתבו או שמעו, והדברים יהדהדו ויחלחלו אל כולם.
ובינתיים, בשבוע הלחוץ הזה - אני מכירה את זה מעצמי - לרגעים בין מגירה למגירה אני מתיישבת ליד המחשב ומציצה לעולם. אם גם אתם גונבים רגע כזה של חירות הנה הזדמנות להקשיב לקולות שיכינו אתכם לחג מצפון וגם מדרום. ומי שגאל אותנו מעבדות לחירות הוא יגאל אותנו בקרוב. אמן.
