רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים
‏הצגת רשומות עם תוויות פסח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פסח. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 9 באפריל 2014

מעשה בבני ברק - לימוד פייסבוקי



"מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהושֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפון שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית."


יש פה מגמה חז"לית ידועה של העדפת השגרה על החגיגה. קריאת שמע היומיומית חשובה יותר מליל הסדר. תדיר קודם לשאינו תדיר. תמידים כסדרם חשובים ממוספים כהלכתם... מברכים "המוציא לחם מן הארץ" שהיא הברכה יומיומית, לפני שמברכים "על אכילת מצה" שהיא ברכה חד פעמית


מוזר לדבר על העדפת "שגרה" בלילה שכולו "מה נשתנה"...


אז הסיפור הזה הוא בעצם "בלם"? תעשו הצגות ותשברו שגרה אבל תזכרו שיש מציאות בחוץ?


התלבטתי פעם האם ללמוד בישיבה כלשהי בירושלים. למדתי בה תקופה עד שבאחד הלילות ירד שלג והגעתי לבית המדרש ופגשתי המון חבר'ה בסנדלים והבנתי שאין מקומי בישיבה שבה לתלמידים אין מושג מה הולך בחוץ. אפילו לא מה מזג האוויר.


בערב שכולו "והגדת לבנך" מוצב הסיפור הזה. בין "מה נשתנה" ששואלים הילדים ל"כנגד ארבעה בנים" שהיא המעשה החינוכי- ודווקא כאן נקטע הסיפור באמצע. מה הייתה תגובת המסובין לקריאת התלמידים? האם ראו בהם חכמים? רשעים? תמים? האם הסיפור הזה מלמד בחשיבות סיפור יציאת מצרים, בחשיבות סדר היומיום, או שהוא "הרמה להנחתה" בבחינת מי עומד במרכז הסדר- למי צריך להקשיב בלילה הזה... הקשיבו לתלמידים, לילדים, ללומדים...



איכשהו נראה לי שזו סיטואציה שחוזרת על עצמה בין הורים לילדים הרבה. "אמא אבל את כל הזמן עובדת" "אמא את הלכת למחשב ולא שמעת אותי". יש לנו יכולת מדהימה לשקוע במה שנראה לנו חשוב ולפספס את המציאות שקורית לנו כאן ועכשיו. בלי רגשי אשם פולניים, אני קוראת את קריאת ההתעוררות הזו כמשהו שמנסה לחבר בין העולמות. פסח מחבר בין העולמות- זכרון לאירוע שמוביל לעולה בזמן העכשווי, ומדגיש את חשיבות הדור הצעיר בתוך השרשרת הזו


------------------------------------------------------------------------------------------------------



- מתוך: "הגדה יומית" - בית מדרש פייסבוקי בדף הפייסבוק של אתר מדרשת -  לחצו כאן לדיון המלא

כל דכפין - לימוד פייסבוקי



"כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל."


אני מפחד לעמוד על פסגת ההר, כי שם יש רק שתי אפשרויות - או לעצור במקום או להתחיל לרדת. את שתיהן אינני רוצה. לאור זה, אפשר לקרוא את המשפט הזה כביטוי תמידי של "אמצע הדרך". תמיד יש עוד לאן לעלות. המחשבה ש"הגענו לארץ", "אל המנוחה ואל הנחלה" או אפילו המחשבה שנגאלנו גאולה שלמה, היא ביטוי לפסגה שאני מפחד לכבוש. לכן תמיד ארצה לומר "לשנה הבאה ב..."


גלינו בגלל שלא דאגנו לאחר, בגלל שנלחמנו זה בזה . בגלל שלא היינו ראויים לארץ המורכבת הזו שמבקשת סבלנות. ועל זה יש להתפלל . שנגיע אליה.


הרמב"ם ממקם את הטקסט הזה לאחר אמירת המשפט "בבהילו יצאנו ממצרים". אולי ה"לשנה הבאה בארץ ישראל" מבקש פשוט לבטל את הבהלה שאוחזת בנו כעם נודד לאורך ההיסטוריה (ושאפילו 60 שנות מדינת ישראל לא הצליחו עדיין להרגיע אותה...)?


מעניין שכולנו מכריזים בליל הסדר "כל דכפין" ו"כל דצריך", אבל מזמינים את דודה שרה וסבא דוד. מחפשים בחג הזה את המשפחתי והקרוב והרבה פחות את האחר, הרחוק, הנזקק... ב"כל דכפין" הדלת עדיין סגורה. אנחנו פותחים את הדלת רק ב"שפוך חמתך" אחרי האוכל... וכאן הבן שואל - האם בליל הסדר מכריזים שמכניסים אורחים, או באמת מכניסים אורחים? כי דיבורים זה בד"כ חינם..


אם אנחנו בארץ ישראל - ואנחנו אומרים "לשנה הבאה בארץ ישראל" אז אנחנו מחפפים. ואם כך, אז אפשר לחפף גם ב"כל דכפין"... 



------------------------------------------------------------------------------------------------------


- מתוך: "הגדה יומית" - בית מדרש פייסבוקי בדף הפייסבוק של אתר מדרשת -  לחצו כאן לדיון המלא




יום שני, 25 במרץ 2013

שתיקת מצרים / חיים אלבום


בזמן ביקורו של הנשיא אובמה בישראלנתפסה באוזניי שיחה מפתיעה בין שני שומרים בקניוןהם התווכחו ביניהם האם אובמה יהודי או לא.
הוא אמר בפירוש שסבא שלו היה יהודי!” טען האחד.
מה פתאוםהזדעק השני - “ קוראים לו חוסיין!”.
אך הראשון לא הסכים לוותר ועמד על שלו.
חייכתי לעצמי והמשכתי בדרכירק כשהגעתי לביתי וחזרתי אל ניקיון המטבח לפסח הבנתי את עומק דבריו של השומר שטען שאובמה הוא יהודיולאאלה לא אדי האקונומיקה שהשפיעו אליי.

סיפור יציאת מצרים של העם היהודי השפיע רבות על ההיסטוריה של האנושותגם המאבק נגד העבדות באמריקה לקח השראה מן הסיפור שלנו ויצר 'יציאת מצריםמשלובשנים הראשונות, העבדים המשוחררים אף ציינו את היציאה שלהם ב'ליל סדרכזה או אחראך עם השנים הדבר התמוסס.

כאן מתרחב הלב היהודי ומתרפק על המסורת שלנו אשר מחזיקה מעמד כבר אלפי שנים ולא נותנת לשום מנהג לחמוק מאצבעותינוגם אם כבר יצאנו ממצריםאנו טוענים ש'כל אחד צריך מצרים' ומעבירים את נושא העבדות לפן הרוחני-הנפשיאך בהביטי על אובמה – הנשיא שחום העור הראשון של ארה"ב אני מתפעל מכך שה"עבדים השחוריםהגיעו עד למשרת מנהיג העולם החופשי נשיא המעצמה הגדולה ביותר אשר חותרת להגשמת החופש והשוויון לא רק בארצה אלא בכל העולם כולו.

האם זה לא מה שהיה צריך לקרות לעם היהודיהאם שכלו, חריפותו ומוסריותו של העם הנבחר לא היו אמורים כבר להביא אותו לפסגת העולם למעמד אשר בכוחו להיטיב עם העולם כולוהאם לא זהו עניין בית המקדש שכל העמים יבואו אליו לחזות בנועם ה'? האם לא צדק אותו שומר בכך שחש שאובמה 'יהודיאו לפחות מייצג את ה'יהודי האידיאלי'?

משהו התפקשש בזיכרון שלנו את יציאת מצריםבמקום לקחת את העבר ולמנפו לעתיד טוב יותרהיהדות שקעה בו והתבצרה בעמדתה הקורבניתנכוןהגלות כפתה עלינו את זה ושנים רבות העם היהודי היה צריך להיאבק על הישרדותו הבסיסית ביותר.

אך משהגענו לארץ ישראלהאם שינינו דרכנו במשהוהאם העצמאות שלנו הטעינה את היהדות שלנו בערך מוסףהאם זכרון העבר שלנו אמור להיוותר על כנו בדיוק באותה צורה כפי שצויין בגלותהאם אנחנו באמת באותו החושך הקיומיהאם 'רבותיילא הגיע זמן קריאת שמע של שחרית'?

אז מה אני רוצה בעצםלבטל את ליל הסדרלשכוח שהיינו עבדים במצריםהרי זו המצווה שמוזכרת אולי הכי הרבה פעמים בתורה – "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך משם הביד חזקה ובזרוע נטויה".

אני לא רוצה לשכוחאבל השנה אני רוצה להסיט את הדגש מהמילה "עבדאל המילה "היית". נכוןבעבר היינו עבדים במצרים אבל ההוציא אותנו משם ועכשיו גם הביאנו אל הארץ הטובהאנחנו לא עבדים יותראנחנו לא צריכים כבר לעשות לילדים הצגות של עבדות ומאכלים של טיט. להיפך, אנחנו צריכים להצליח ליטוע בהם הרגשה של חירות, של עצמאות ושל אחריותעלינו לצאת באמת ממצרים ומעבדות פרעה ולקבל כבר את מלכותו של הקב"ה ולהתדבק במידותיו.

"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכר את בריתי.“
כיצד יצאנו ממצריםהקב"ה ישב בשמיים וכרה את אוזנוומשצעקנואץ להושיענו והוציאנו לחירות.
עכשיו מישהו אחר זועק את הזעקהמישהו אחר נאנק תחת העולמישהו אחר סובל מחוסר שוויון והזדמנותועכשיו התור שלנו לשמוע אותו ולמהר להושיעו.

נכון שלימדו אותנו כל השנים שפסח זה מלשון 'פה-סחועלינו לספר ביציאת מצרים ולא להפסיק לדבראבל בארץ ישראלאולי מותר לנו גם קצת לשתוקאולי אפילו חובה עלינו קצת לפסוח על הדיבורים ופשוט לשבת עם הילדים בשקטאו אז הילדים באמת ישאלו "מה נשתנהלמה כולם שותקים?”
ואנחנו נענה להם – "היינו עבדים במצרים אבל עכשיו כבר לא, כי השמע את זעקתנווהלילהכיצד נשמע את הזעקה של האחר אם לא נשתוק קצת?”



יום שלישי, 3 באפריל 2012

הלילה הזה

אלון מור, מנהל קהילת יחד מודיעין, במחשבות על 'הלילה הזה':



הלילה הזה כולנו מלאי קושיות
בוראים את עולמנו מחדש מתוך השאלות
שלא ייגמר הלילה הזה
ובבוקר הבא שוב ננוע בין יודעי כל לבין זה שלא יודע לשאול

הלילה הזה כולנו מסובין
מזכירים לעצמנו את ערך עצמנו
שלא ייגמר הלילה הזה
ובבוקר הבא נהיה מתבטלין, בפני עצמנו ובפני אחרים 

הלילה הזה כולנו בני חורין
מוותרים על אזיקינו, מתנתקים מהכבלים
שלא ייגמר הלילה הזה
ובבוקר הבא נהיה כעבדים שחולמים להיות נוגשׂים

הלילה הזה כולנו כשרים
מבערים חמץ שברוח, מחפשים את הצדק בפינות הבית
שלא יגמר הלילה הזה
ובבוקר הבא נפקיר את ביתנו כעפר הארץ

הלילה הזה כולנו – מדברים בלשון כולנו
חושבים במושגי רבים, שוזרים קולות שונים לתפילה אחת
שלא ייגמר הלילה הזה
ובבוקר הבא נהיה שוב אחד - רשע

שלא ייגמר הלילה הזה
שבאשמורת שלישית לא תעומעמנה אמיתותיו
שהשחר שיפציע לא יהיה שקיעת כוונותיו
שאור מילותיו יוסיף לזהור גם בחשכת היום שאחרי -
הלילה הזה


חג שמח

יום שלישי, 12 באפריל 2011

עושות סדר

מאת: חנה פנחסי, דוקטורנטית במחלקה למגדר באוניברסיטת בר אילן, ומנחת בית המדרש "אשה אל אחותה" במרכז יעקב הרצוג ובית מדרש  "חיידר משלך" במכון שלום הרטמן.




השבוע, בעיצומן של ההכנות לפסח שתי קבוצות של נשים בצפון וגם בדרום יערכו לעצמן 'סדר נשים'. זו תהיה הזדמנות עבורן- דתיות וחילוניות בכל הגילאים - להתכנס ולהתכונן לחג יחד עם חברות לבית מדרש נשי. זה יהיה חגיגי, עם כוסות יין ואוכל טוב (על טהרת החמץ!) גולת הכותרת תהיה הגדה שהן עצמן חיברו.
אז על מה הן כותבות? הן מספרות על יציאת מצרים של עצמן. על האימהות  שלהן, ועל משמעותו של פסח בארץ הזאת, כנשים, והכל בהשראת ההגדה המסורתית.
'יוצאת ממצרים' כותבת חגית אקרמן בהגדה של 'ניגון נשים'  : לא ביד חזקה / ולא ובזרוע נטויה / ולא ובמורא גדול ולא ובאותות / ולא ובמופתים /אלא בהיסוס, בצעדים קטנים, בהולת חושך  ברוך/ בדבקות / ובכוונה / ובדיוק / ובאהבה / נושאת סימנים קטנים כמו קמטי הזמן העובר, וחילופי עונות, גופי המשתנה, פניני געגועי, ועצירות רבות לשאול מה// יוצאת ממצרים.
כנשים הן מביטות שוב אל  "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" המסורתי שתבועים בו האב והבן, וכאמהות מול בנותיהן הן פותחות שיחה אחרת, הנוספת אל ה'הִגַּדְתָּ'. ראו  מה מציעה שרונה זילברשטיין (מדולג): "בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"  והגדת לבתך ביום ההוא לאמר:הגידי לה: היי למדנית וסקרנית, היי מעורה ופעילה.. כברוריה./
הגידי לה: תתאמצי ! תשקיעי ! תתמסרי ! אל תוותרי ! כאשה הגדולה משונם./
הגידי לה: תהיי בעלת דעה. אמרי את דעתך. אל תשבי על הגדר. עשי מעשה. כיהודית. /
הגידי לה: אל תעמדי מנגד - הצילי נפש בעולם, ובכך תצילי עולם ומלואו. כבת פרעה. /
הגידי לה: אל תתני לאיש לעשות בגופך וביופייך כחפצו. כוָשתי./
הגידי לה: התפללי, שאלי את שעל ליבך. כחנה./
הגידי לה: תכנני, חשבי רחוק. ראי את הנולד. עשי לך תחבולות. כאסתר./
הגידי לה: כבדי את אבותיך ואימותיך, נצרי את מורשתם. כאימך. / אם תרצי, הרי לך הגדה ".

יש בהגדות האלה של הנשים תנועה מתמדת בין אמירה אישית מאד כמו הדברים התמציתיים שכותבת מרים תמיר על הסימנים: 
"התקדשתי / התרחצתי / התרפסתי / נחציתי / וחציתי / ושוב התרחצתי / רציתי להגיד / אך לא מצאתי / לא יצאתי / המרור נכרך אחרי / ניסיתי להצפינו / אך הוא לא צף / ועלה על השולחן / האם לברך / או להלל / נתרציתי".
לבין כתיבה ממבט רחב יותר כמו המדרש (שוב מקוצר, מצטערת) של חגית ברטוב   שכתבה להגדה של בית מדרש 'עיתות' במרכז יעקב הרצוג:
"..וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ –  זה קולה של שרה אמנו שציווה הקב"ה לאברהם לשומעו, שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, ... כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ.. וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ –  זה עונייה של חנה שנאמר: וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, ה' צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וְאֶת עֲמָלֵנוּ –  אֵלוּ נשות החיל שאינן נחות לרגע שנאמר:  הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר;    מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ. וְאֶת לַחֶצֵנוּ –  זה הלחץ המושתק המחכה בליבן של נשים להיגאל.. וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים. עתיד הקב"ה להוציא את הנשים כולן מכל שעבודי מצרים ושאר שעבודים בהם הן נתונות, לא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבודו וּבְעַצְמו".

אבל המבט הוא גם החוצה. המשתתפות ב'סדר נשים' לא יכולות ולא רוצות להתעלם מההקשר החיים כאן ועכשיו. רחל ברזלי, אמא של חייל קרבי, מקבוץ סעד שבעוטף עזה כותבת לאביבה שליט:  
"נקרעת מכאב לב / מחוסר אונים / וגעגוע./ משוועת כל לילה / אל השחר כי יפציע./ בוערת באש האימה / החידלון / והתעתוע. / היגמר הסיוט / ומתי? מי יודע. / חג חרות, וחג הדרור ובנך כלוא בשבי, בבור.// מחלון ביתי שאל עזה צופֶה // שולחת חיבוק וחיזוק אליך, שם במיצפֶה./ ומאחלת שחוט המשי הדק / שמרחמך אל ליבו של בנך נמשך / חומות אדישות ואטימות יבקיע / עד שגלעד הביתה יגיע."

אבל יש גם מחשבה עקרונית יותר. אסתר פישר כתבה על ההיפוך שיש בסיפור שבהגדה על החכמים המסבים בבני ברק. שם תלמידים צעירים נוזפים בחכמים המבוגרים שנסחפו  בלימוד, בשיחה ומחשבה סוערת ושכחו קריאת שמע של שחרית. כמעט גלשו, כמעט נפרצה המסגרת. אולי שם טמונה החירות: בהחלפה של התפקידים, ב(כמעט) ערעור המסגרת. בעיני, סדרי הנשים האלה הם הזמנה למחשבה על הערעור המבורך הזה, על חירות המחשבה, זו שתיגע בקושי, בכאב, ותנסח בכוחות מחודשים את החלומות העתיקים.

אחרי ערב קסום כזה חוזרות הנשים הביתה אל ליל הסדר האמיתי בחיק המשפחה, כמו כל עם ישראל אבל אליו הן מגיעות כשהנפש פקוחה יותר, מעוררת וכמהה. כדאי לקוות שהן יביאו אל השיחה הקולחת בשולחן של משפחתן משהו ממה שכתבו או שמעו, והדברים יהדהדו ויחלחלו אל כולם.

ובינתיים, בשבוע הלחוץ הזה - אני מכירה את זה מעצמי - לרגעים בין מגירה למגירה אני מתיישבת  ליד המחשב ומציצה לעולם. אם גם אתם גונבים רגע כזה של חירות הנה הזדמנות להקשיב לקולות שיכינו אתכם לחג מצפון וגם מדרום. ומי שגאל אותנו מעבדות לחירות הוא יגאל אותנו בקרוב. אמן.

יום שני, 4 באפריל 2011

כמו פאלפל על הראש



בשבוע שעבר השתתפתי בפגישה שעסקה בקליטה תרבותית של דוברי רוסית בישראל. בתחילתה של הפגישה בקשה אירנה, שהנחתה את המפגש, שכל אחד יספר משהו אישי על מפגש בין דוברי רוסית לחברה הישראלית.
המשתתפים התחילו לספר ולי נקרע הלב:
איליה, מנחה קבוצות מדימונה, סיפר שגילה שבדימונה עירו יש כל כך הרבה דוברי רוסית שלא מדברים על הזהות שלהם, גם לא בינם לבין עצמם, גם לא עם ילדיהם שמקבלים מכות בבית ספר כי הם "רוסים", אבל לא מדברים עם אבא ואמא כדי לא להכאיב להם. וגם כי אבא ואמא לא יודעים בעצמם, פשוט כי אין להם זמן או כסף להקדיש ללימוד.
אירנה סיפרה על אמא אחת שבקשה להשתתף ביחד עם בנה במחנה קיץ משותף להורים וילדים שעוסק בזהות ובתרבות ישראלית ויהודית, האמא הזו עוסקת בתרגום מרוסית לעברית ולהפך, אבל שאלה בחשש אם מותר להם להשתתף כי היא "רוסיה" (כלומר לא יהודיה).
חגית מהנהגת הנוער העובד והלומד, סיפרה על מדריכה בת 20 שחיה בקומונה של התנועה וגילתה בשנה האחרונה, שלמרות שהוריה עלו בתחילת שנות ה- 80 אחרי שגם ישבו בכלא בברה"מ על מאבק על זכותם לעלות לארץ, למרות כל זאת, פתאום התברר שהיא לא יהודיה, כי אמא שלה לא. היא בקשה להדריך כעת בני נוער דוברי רוסית, אבל היא בעצמה לא ממש יודעת את השפה, ובטח לא את השפה שבה יכולים לדבר אנשים שהם "לא יהודים" בישראל, ומה היא תעשה עכשיו בקומונה שבה מובן מאליו ש"כולם" יהודים?
ואלאונורה, שמנהיגה קהילה של דוברי רוסית באשדוד (קהילה עם תפילות וחגים ושבת והכל), סיפרה על אבא ובן בגיל בר מצווה שהגיעו אליה כי הילד רוצה לחגוג בר מצווה- כמו כולם, אבל אמו לא יהודייה. וכשהלכו לרב לבקש עזרה, הרב אמר לילד שהוא יכול להניח תפילין אבל זה יעזור לו כמו לשים פאלפל על הראש. והאבא "איש יפה וגדול וחזק" כמו שאמרה אלאונורה, עמד לפני אלאנורה (שגם היא יפה וגדולה וחזקה) עם דמעות בעיניים וביקש שיעזרו לבן שלו להיות שייך.
ואני ישבתי שם, מרגישה את השייכות המובנת מאליה איתה גדלתי, השייכות לארץ הזו ולתרבות הזו ורציתי לבכות.

כמעט פסח עכשיו, ועוד מעט נחזור ונספר על משה שלא פחד לצעוק "שלח את עמי", אותו עם שהתברר לו שהוא שייך אליו רק בגיל מאוחר, אחרי שהיה נסיך מצרים. ומשה זה, שהיה צריך לברוא את זהותו ולספר לעצמו מחדש את סיפורו כדי להשתייך לעמו, הוא שהוביל אותנו בדרך להפוך למה שאנחנו.

כשהייתי נערה קראנו כולנו בהתרגשות לעבר הקרמלין המפחיד "שלח את עמי" ונסענו במיוחד לנתב"ג כדי לקבל את אידה נודל שהצליחה כמו בני ישראל לצאת מעבדות לחירות.
ואז הם הגיעו בהמוניהם, המון יהודים שהתפללנו שיצאו כבר ממצרים, אבל הזהות שלהם לא לגמרי התאימה למה שמקובל אצלנו, ולחלקם אין מושג מה בדיוק זה אומר, ואחרים יודעים ובעיקר יודעים שהם לא. וחלקם מגלים את זה מאוחר יותר. והם רוצים להיות שייכים אבל לא רוצים לוותר על מי שהם.
בעקבות הפגישה ראיתי את הסרט מרכבה ירוקה, המספר על יאיר/סשה - בחור ממוצא רוסי, שחזר בתשובה. בראשית הסרט הוא קומונר בבני עקיבא שעומד להתחתן כשלפתע הוא מגלה בין חפציה של אמו המתה שרשרת זהב עם צלב.
'תגיד לי את האמת של מי הייתה השרשרת' אומר יאיר/סשה לאבא שלו.
'איזו אמת אתה רוצה לדעת? את האמת האמיתית או את האמת של הדוסים שלך'? עונה האב ברוסית.
'מה זאת אומרת'? שואל יאיר/ סשה
'אמא שלך הייתה יהודיה, יהודיה אמיתית. היא אפילו הלכה עם מגן דוד בזמנים שזה היה מסוכן. היא התעקשה שיעשו לך ברית מילה כשגם זה היה מסוכן. אמא שלך הייתה יהודיה'
'אז של מי השרשרת'? מתעקש יאיר
'של אמא שלה – סבתא שלך', עונה האב
'אז היא לא הייתה יהודיה' נאנח יאיר, 'אם סבתא לא אז גם אמא לא, אתה לא מבין'?
'אני מבין' עונה לו האבא בעברית ואח"כ ברוסית, 'אני מבין שאתה נותן לאיגוד של רבנים להחליט מי היתה אמא שלך. תתבייש!'
 וכשהוא הולך להתגייר ולטבול במקווה לפני שלושה רבנים, הם אומרים לו בטון פטרוני: "עכשיו אתה מקבל נשמה חדשה" והוא שואל "ומה עם הנשמה הישנה?" זו שאיתה הוא חזר בתשובה ולמד ש"ס ופוסקים ושמר שבת ונגיעה, מה עם הנשמה הישנה "אני אוהב את הנשמה שלי" הוא צועק ועוזב את הרבנים בלי לטבול
ומה עם הנשמה הישנה? ומה עם הזהות הישנה? ומה נעשה אנחנו בערב פסח עם כל אותם אנשים שיצאו ממצרים אבל יש להם נשמות שחייבות להתחלף כדי שהם יוכלו להשתייך? ומה נעשה והם לא רוצים להיות דתיים, רק להשתייך?

קראתי השבוע מאמר של מורתי טובה אילן העוסק בבתי המדרש הפלורליסטיים, ובתוכו היא מצטטת את סארטר שכתב במסתו "הרהורים בשאלה היהודית": "להיות יהודי, פירושו להיות מושלך ונעזב לתוך מצב יהודי, ועם זאת להיות אחראי בכוליות האישיות ודרכיה לגורלו ומהותו של העם היהודי".

כולנו מושלכים אל גורלנו, וחלקנו הושלכו מארץ לארץ ומזהות לזהות. נדמה היה להם שהם יוצאים משעבוד שמשעבדת אותם זהותם השונה רק כדי לגלות שהם שוב משועבדים לזהוי שמזהים אותם האחרים.
אני לא מבקשת לבטל את כל החוקים, גם לא את כל הגדרות שבין הזהויות. אבל אני מבקשת שתקשיבו לכל מי שמשועבד בארץ הזו, עד כי אינו יכול בבטחון לחפש את זהותו, את הסיפור המכונן שלו שקשור או אינו קשור אלינו, סיפור אותו הוא יוכל לשים בגאווה על ראשו כך שאף אחד לא ילעג לו ויאמר לו שיש לו פאלפל על הראש. רק להקשיב ולבכות איתו קצת על הנשמה הישנה והנשמה החדשה, מתוך בטחון שמתוך הבכי המשותף תבוא הגאולה.

יום שני, 29 במרץ 2010

Mindful Matzah

Until now I was aware of only two kinds of eating in the Jewish calendar - not eating i.e. on fast days, and eating a lot as part of a mitzvah, on Shabbat/Yom Tov and especially Purim (also on erev Yom Kippur it's a mitzvah to eat).

But now I see that Pesach is a third way - a week of simple food, avoiding all those baked goods we like to eat, a week when the food is different and it draws our attention to how and what we eat. The point is not to imitate our usual fare with Pesach bread rolls and Pesach bizzli but to see what happens when things are different, when we lack the usual variety of consumer products. Mindful eating.

Which is why, much as I dislike the whole kitniyot thing, it actually serves a purpose at least in Israel, as it severely limits what you can buy in the supermarket; which keeps up the spirit of limited diet on Pesach. Food for thought?

Chag sameach.

יום ראשון, 28 במרץ 2010

ושאינה יודעת מה לשאול

אני בחופש כבר שלושה שבועות, וזו הפעם הראשונה מזה הרבה שנים שאני לא מלמדת לקראת פסח, לא מעבירה שיעור ולא מנחה לימוד הקשור לפסח.

אמנם הצטלמתי לאתר מאקו לסרטונים שיעלו במהלך החג העוסקים ביציאת מצרים ובפסח, אבל בשבוע שבועיים לפני החג הייתי עסוקה בכתיבה של חומרים אישיים, לא בית מדרשיים, ולא העמקתי בלימוד.
ומצד אחד זה קשה לי.

חסרה לי ההכנה הנפשית - תורנית לקראת החג. ללמוד כמה הלכות, להעמיק בסיפור יציאת מצרים, לחדש לעצמי לקראת ליל הסדר.

ומצד שני זה מקרב אותי למקום של ענווה. של היכולת האמיתית והכנה לשמוע וללמוד מאדם אחר. שהרי אין לי תובנות משלי, אין לי ידע חדש או קודם.

שהרי השנה לא שיננתי ולא העמקתי לקראת החג ממש, ומה שלמדתי לפני חודש שקע בי ונהפך לזיכרון ואינו הדבר עצמו.

ואולי זה חלק מלב העניין של פסח, שסיפור יציאת אינו זיכרון של דבר שהיה, אלא הדבר עצמו, שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים.

ולא לחשוב על אחרים שיצאו, אלא אנו ממש יצאנו ממצרים.

אני מרגישה שאינה יודעת לשאול, ואיני יודעת מה לשאול ואני מחכה שמישהו יבוא ויפתח לי דלתות חדשות אל תוך חג הפסח. שהרי איני רוצה לצאת ממנו כפי שנכנסתי, שאם כך מה הטעם בחציית הים?

חג כשר ושמח

יום ראשון, 14 במרץ 2010

כל שלא אמרה - דרשה נשית לקראת "סדר נשים"

השבוע יתקיים בשדרות, סדר נשים של מרכז יעקב הרצוג. בסדר נקרא הגדה שנכתבה ע"י נשים וכולה דרשות מנקודות מבט נשיות על ההגדה המוכרת לכולנו. את הרעיון וההשראה לערב זה קבלנו מחברותינו ב"ניגון נשים" במדרשה באורנים.

והנה מה שכתבתי אני להגדה:

כל שלא אמרה שלושה אלו לא יצאה ידי חובתה ואלו הן: דג, אגוז ותפוז


דג על שום מה? על שום שנאמר: "וידגו לרוב בקרב הארץ", ואלו הן הנשים שמביאות פריון לעולם, ופריונן אינו רק פריון שבגוף אלא גם פריון שברוח, שרוחן פורה ומביאות גאולה לעולם שנאמר:
דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים. שנאמר: אם תשכבון בין שפתים (תהלים ס"ח, י"ד)... וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי ואנוהו" (תלמוד בבלי, סוטה י"א ע"ב).
ובזכותו של דג זה יזכו הנשים כולן לפרות בבשר ולפרות ברוח כנשות בני ישראל במצרים, ולהביא גאולות לעולם.


אגוז על שום מה? על שום צורתו שנדמית למוחו של אדם, לומר מה אגוז זה שאנו אוכלות שחומרים מחיים ממלאים את כולו וטעמו כטעם גן עדן, כן מוחנו מלא במחשבות מחיות שכטעמן זוכים צדיקים לטעום בגן העדן, ואין אנחנו רשאיות להסתיר מחשבות אלו בעולם הזה, כדי שיזכו אותנו ואת קהילותינו להגיע לעולם הבא. שנאמר: אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל; לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים (שיר השירים ו/יא), נשים המגלות את שבגינת האגוז שלהן, גורמות לנחלים שיזרמו, לפרחים שיפרחו ולפירות שיבשילו.


תפוז על שום מה? על שום אותו רב בגלות אמריקה, שבימים רחוקים שבהם נפקד קולן של נשים מבתי הכנסת ואפילו בבתי הכנסת של אחינו הרפורמים, ולא היו משמשות בקודש בבתי הכנסת כלל, ואותו הרב שלא רצה לשנות ממנהגו הכריז: אין מקומן של נשים בקדמת בית הכנסת כשם שאין מקומו של התפוז בליל הסדר. על כן גזרו חכמותינו שיונח תפוז באמצעו של שולחן הסדר לומר לכולנו, מה תפוז זה מצא את מקומו בשולחן הסדר, אף אנו ובנותינו בנות בנותינו נזכה למצוא מקומנו בבית הכנסת, ובכל אתר ואתר, ומוחנו הטוב ופריוננו המבורך יברכו את באי בית הכנסת ובאי העולם, ונאמר אמן.