בשבוע שעבר השתתפתי בפגישה שעסקה בקליטה תרבותית של דוברי רוסית בישראל. בתחילתה של הפגישה בקשה אירנה, שהנחתה את המפגש, שכל אחד יספר משהו אישי על מפגש בין דוברי רוסית לחברה הישראלית.
המשתתפים התחילו לספר ולי נקרע הלב:
איליה, מנחה קבוצות מדימונה, סיפר שגילה שבדימונה עירו יש כל כך הרבה דוברי רוסית שלא מדברים על הזהות שלהם, גם לא בינם לבין עצמם, גם לא עם ילדיהם שמקבלים מכות בבית ספר כי הם "רוסים", אבל לא מדברים עם אבא ואמא כדי לא להכאיב להם. וגם כי אבא ואמא לא יודעים בעצמם, פשוט כי אין להם זמן או כסף להקדיש ללימוד.
אירנה סיפרה על אמא אחת שבקשה להשתתף ביחד עם בנה במחנה קיץ משותף להורים וילדים שעוסק בזהות ובתרבות ישראלית ויהודית, האמא הזו עוסקת בתרגום מרוסית לעברית ולהפך, אבל שאלה בחשש אם מותר להם להשתתף כי היא "רוסיה" (כלומר לא יהודיה).
חגית מהנהגת הנוער העובד והלומד, סיפרה על מדריכה בת 20 שחיה בקומונה של התנועה וגילתה בשנה האחרונה, שלמרות שהוריה עלו בתחילת שנות ה- 80 אחרי שגם ישבו בכלא בברה"מ על מאבק על זכותם לעלות לארץ, למרות כל זאת, פתאום התברר שהיא לא יהודיה, כי אמא שלה לא. היא בקשה להדריך כעת בני נוער דוברי רוסית, אבל היא בעצמה לא ממש יודעת את השפה, ובטח לא את השפה שבה יכולים לדבר אנשים שהם "לא יהודים" בישראל, ומה היא תעשה עכשיו בקומונה שבה מובן מאליו ש"כולם" יהודים?
ואלאונורה, שמנהיגה קהילה של דוברי רוסית באשדוד (קהילה עם תפילות וחגים ושבת והכל), סיפרה על אבא ובן בגיל בר מצווה שהגיעו אליה כי הילד רוצה לחגוג בר מצווה- כמו כולם, אבל אמו לא יהודייה. וכשהלכו לרב לבקש עזרה, הרב אמר לילד שהוא יכול להניח תפילין אבל זה יעזור לו כמו לשים פאלפל על הראש. והאבא "איש יפה וגדול וחזק" כמו שאמרה אלאונורה, עמד לפני אלאנורה (שגם היא יפה וגדולה וחזקה) עם דמעות בעיניים וביקש שיעזרו לבן שלו להיות שייך.
ואני ישבתי שם, מרגישה את השייכות המובנת מאליה איתה גדלתי, השייכות לארץ הזו ולתרבות הזו ורציתי לבכות.
כמעט פסח עכשיו, ועוד מעט נחזור ונספר על משה שלא פחד לצעוק "שלח את עמי", אותו עם שהתברר לו שהוא שייך אליו רק בגיל מאוחר, אחרי שהיה נסיך מצרים. ומשה זה, שהיה צריך לברוא את זהותו ולספר לעצמו מחדש את סיפורו כדי להשתייך לעמו, הוא שהוביל אותנו בדרך להפוך למה שאנחנו.
כשהייתי נערה קראנו כולנו בהתרגשות לעבר הקרמלין המפחיד "שלח את עמי" ונסענו במיוחד לנתב"ג כדי לקבל את אידה נודל שהצליחה כמו בני ישראל לצאת מעבדות לחירות.
ואז הם הגיעו בהמוניהם, המון יהודים שהתפללנו שיצאו כבר ממצרים, אבל הזהות שלהם לא לגמרי התאימה למה שמקובל אצלנו, ולחלקם אין מושג מה בדיוק זה אומר, ואחרים יודעים ובעיקר יודעים שהם לא. וחלקם מגלים את זה מאוחר יותר. והם רוצים להיות שייכים אבל לא רוצים לוותר על מי שהם.
בעקבות הפגישה ראיתי את הסרט
מרכבה ירוקה, המספר על יאיר/סשה - בחור ממוצא רוסי, שחזר בתשובה. בראשית הסרט הוא קומונר בבני עקיבא שעומד להתחתן כשלפתע הוא מגלה בין חפציה של אמו המתה שרשרת זהב עם צלב.
'תגיד לי את האמת של מי הייתה השרשרת' אומר יאיר/סשה לאבא שלו.
'איזו אמת אתה רוצה לדעת? את האמת האמיתית או את האמת של הדוסים שלך'? עונה האב ברוסית.
'מה זאת אומרת'? שואל יאיר/ סשה
'אמא שלך הייתה יהודיה, יהודיה אמיתית. היא אפילו הלכה עם מגן דוד בזמנים שזה היה מסוכן. היא התעקשה שיעשו לך ברית מילה כשגם זה היה מסוכן. אמא שלך הייתה יהודיה' 'אז של מי השרשרת'? מתעקש יאיר
'של אמא שלה – סבתא שלך', עונה האב
'אז היא לא הייתה יהודיה' נאנח יאיר, 'אם סבתא לא אז גם אמא לא, אתה לא מבין'?
'אני מבין' עונה לו האבא בעברית ואח"כ ברוסית, 'אני מבין שאתה נותן לאיגוד של רבנים להחליט מי היתה אמא שלך. תתבייש!'
וכשהוא הולך להתגייר ולטבול במקווה לפני שלושה רבנים, הם אומרים לו בטון פטרוני: "עכשיו אתה מקבל נשמה חדשה" והוא שואל "ומה עם הנשמה הישנה?" זו שאיתה הוא חזר בתשובה ולמד ש"ס ופוסקים ושמר שבת ונגיעה, מה עם הנשמה הישנה "אני אוהב את הנשמה שלי" הוא צועק ועוזב את הרבנים בלי לטבול
ומה עם הנשמה הישנה? ומה עם הזהות הישנה? ומה נעשה אנחנו בערב פסח עם כל אותם אנשים שיצאו ממצרים אבל יש להם נשמות שחייבות להתחלף כדי שהם יוכלו להשתייך? ומה נעשה והם לא רוצים להיות דתיים, רק להשתייך?
קראתי השבוע
מאמר של מורתי טובה אילן העוסק בבתי המדרש הפלורליסטיים, ובתוכו היא מצטטת את סארטר שכתב במסתו "הרהורים בשאלה היהודית":
"להיות יהודי, פירושו להיות מושלך ונעזב לתוך מצב יהודי, ועם זאת להיות אחראי בכוליות האישיות ודרכיה לגורלו ומהותו של העם היהודי".
כולנו מושלכים אל גורלנו, וחלקנו הושלכו מארץ לארץ ומזהות לזהות. נדמה היה להם שהם יוצאים משעבוד שמשעבדת אותם זהותם השונה רק כדי לגלות שהם שוב משועבדים לזהוי שמזהים אותם האחרים.
אני לא מבקשת לבטל את כל החוקים, גם לא את כל הגדרות שבין הזהויות. אבל אני מבקשת שתקשיבו לכל מי שמשועבד בארץ הזו, עד כי אינו יכול בבטחון לחפש את זהותו, את הסיפור המכונן שלו שקשור או אינו קשור אלינו, סיפור אותו הוא יוכל לשים בגאווה על ראשו כך שאף אחד לא ילעג לו ויאמר לו שיש לו פאלפל על הראש. רק להקשיב ולבכות איתו קצת על הנשמה הישנה והנשמה החדשה, מתוך בטחון שמתוך הבכי המשותף תבוא הגאולה.
