אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת

(הדברים הבאים מוקדשים לזכרו של אבי, גדעון ברטוב ז"ל , ששירת חייו באמצע נפסקה)

אנחנו כל כך רגילים לסיפור הזה של השירה הענקית אחרי חציית ים סוף, שכבר כמעט שלא זוכרים לשאול – מה פתאום הם שרו? (ושימו לב, הייתה שם מנגינה, אלו לא רק המילים, משה המגמגם שר)

השירה כך נדמה, היא משהו בדרך בין הגשמי לרוחני, היא מצליחה בדרך פלאית ליצור את הקשר הלא יאומן שבין העולם הזה למה שמעבר לו.

רבקה מרים, במאמרה "ויקולו השמים והארץ" אומרת:

כשמעיינים בספר היצירה ניתן לראות את תהליך הבריאה ..בו. ... נוצרו בהדרגה רוח, קול ודיבור...

הרוח נובעת מהוויה שבטרם ושלאחר החושים. היא באה עוד מלפני היבראותם של זמן ושל מציאות מוכרת הרוח התקיימה עוד לפני היות העולם, כשהתוהו והבוהו היו מהפכים זה בזה, והיא, רוח האלוהים היתה מרחפת על המים...

הדיבור נולד עם המציאות. הוא שמהווה את שיא הבריאה. הדיבור הוא גם אפיונו הייחודי של האדם ... אך בה בשעה שבדיבור מתגלם הביטוי לעוצמתו היוצרת של האנוש, הרי שהוא גם מוגבל מעצם טבעו, כשם שהבריאה כולה מוגבלת...

ואילו הקול הוא הוויית הביניים שבין הרוח ובין הדיבור. הקול הוא זה שמחבר בין המציאות ובין אותו אינסוף שאין בכוח האדם להכיל, להכיר ולדעת...

הקול, עוד לפני שהופך לשירה, יש בו קסם לא מובן, כפי שאומרת רבקה מרים "הגיית המילים בפה מחברת אותן לקול, וכך גם מחברת את הפנים לחוץ, יוצרת מעין אנטנה שמפלשת את היחיד אל מעבר ליחידותו, מניעה אותו, משלבת אותו ב"אחד".

הקול הוא שמחבר בין שמים וארץ, בין הגלוי והנסתר. בין הקונקרטי והגשמי לבין הרוחני והמופשט.

האומנות כולה מבקשת להעלות את האדם מעבר לחומר, אולם השירה, השימוש בקול ובצליל בלבד, היא הדרך המופשטת ביותר של האדם להתעלות מעל החומר, ליצור אסתטיקה גבוהה שמובילה לרוממות רוח וקדושה . הקול שנמצא בין הרוח לבין הדיבור הוא הסולם שמעלה את האדם למעלה (ואולי לא מקרה שאנחנו משתמשים ב"סולם מוזיקלי")

שירת הים היא השירה הראשונה המוזכרת בתורה

רבי יוסי הגלילי אומר בשעה שהיו אבותינו בים היה מוטל עולל על ברכה של אמו ותינוק יונק משדי אמו. וכיון שראו את השכינה הגביה עולל את ראשו מברכה של אמו ושומט התינוק את פיו מדדה של אמו אף הן פתחו את פיהן בשירה ובשבח ואמרו זה אלי ואנוהו. רבי מאיר אומר אפי' עוברין ממעי אימותיהן היו אומרים שירה (תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה)

בני ישראל כולם, גם תינוקות שכמעט אין בהם דעת, חשו צורך לבטא את תחושת רוממות הרוח מול המפגש הגלוי כל כך עם הקב"ה וכך נולדה השירה הזו, לבטא לא רק במילים אלא גם במנגינה את הלא יאומן.

הפסיכולוג אוליבר סאקס בספרו מוזיקופילה – סיפורים על מוזיקה והמוח מנסה להסביר מה יש בה במוזיקה:

אנו בני האדם הננו מין מוזיקלי לא פחות ממין לשוני. .. כולנו (למעט חריגים מעטים מאוד) יכולים לתפוס מוזיקה, לתפוס טונים, גוני קול, מרווחים בין שני גובהי צליל שונים, קווים מלודיים, הרמוניה ומקצב.... ולהערכה המבנית הזו של המוזיקה שהיא ברובה לא מודעת, מתווספת תגובה רגשית למוזיקה שהיא לא פעם עזה ועמוקה. "העומק של המוזיקה שאין לבטאו במילים", כתב שופנהאואר, "שכה קל להבין אותה ובכל זאת כה קשה להסביר אותה, נובע מכך שהיא מפיקה את כל התחושות של ישותנו היותר כמוסה, אבל בלי שום מציאות והרחק מהכאב שלה ... המוזיקה מבטאת רק את תמצית החיים ומאורעות החיים, ולעולם לא אותם בעצמם"

המוזיקה היא ביטוי רגשי של חוויות החיים, היא מבטאת רגש ונוגעת ברגש, לעיתים אפילו איננו יכולים להסביר במילים את התחושה שמייצרת המוזיקה, אבל למשמע מוזיקה טובה ואהובה אנחנו יודעים בוודאות שהיא ביטוי עמוק לנפשנו, שהיא נוגעת ברגש, מייצרת רגש ומאפשרת לנו לבטא אותו.

כך שאם נדמיין את בני ישראל שעברו חוויה רגשית ורוחנית כל כך מטלטלת, שעמדו בין החיים למוות וניצלו ע"י הקב"ה, שאת נסיו ראו לנגד עיניהם ממש, נוכל להבין שהדרך היחידה שיכלו לבטא את תחושותיהם היה בשירה, זו, שכדברי שופנהאור: "מפיקה את כל התחושות של ישותנו היותר כמוסה", ואולי המוזיקה מצליחה להביא לידי ביטוי גם את כל הרגשות המורכבים והסותרים שמילים לא יכולות להסביר. וממילא ברור שהיא יכולה גם לבטא תחושתנו כלפי הכמוס, כלפי האלוהים הנעלם שלרגע נגלה במעשיו לעיני בני ישראל.

המוזיקה, שכוחה כה רב אך אין לה ממשות פיזית בעולם, שהשפעתה ברורה אך בלתי ניתנת להסבר, מחברת יותר מכל בין אדם לאלוהיו.

דבי גולן, חברתי, מציעה הסבר לחיבור זה וכך היא כותבת:

ואולי יש .. משהו בשירה, יותר עמוק, שהופך אותה מתאימה מאין כמוה, באופן טבעי לחלוטין, לבטא הודיה ובקשה למי שאמר והיה העולם.

מדוע השירה היא דרך כל כך טובה להתקרב אליו יתברך? למה השירה כה רצויה לקב"ה? לא רק שהשירה היא המתקרבת ביותר בעולמנו הפיזי לתמצית הרוחניות, כי היא נעלמת מיד אחרי שמושרת, אלא בגלל שבשירה אנו בעצם מחזירים לה' את מה שהוא נתן לנו; את נשמת החיים שנפח באפו של אדם הראשון. זה מה שהפך אותו – אותנו – ל"נפש חיה" ... הנשימה שלנו היוצאת עם הקול בהשמעת השירה – כאילו הנשמה יוצאת איתה חזרה לבוראה. "תקרב רינתי לפניך ה' (מילות הסיום של הפיוט "אל מסתתר")". הרי ללא נשימה אין חיים ולכן בשירה אנו מחזירים לו במה שנתן לנו, במה שהוא "נשמת אפנו" – תמצית חיינו וקיומנו וביטוי לנשמתנו הפנימית, הלא-נראית, שיש בה ניצוץ מקדושת האלוקות.

הנשימה היוצאת מאתנו בשירה, היא אותה נשימה שנתן לנו הקב"ה, ואנו מוציאים אל העולם את אותה נשימה את אותה נשמה – בשירה, בתקווה שתגיע אל האלוהים ותיגע בו, כביכול, כשם שהיא נוגעת בנו.

הרבה לחנים יש לשירה הזו, מעניין שרבים מהם דומים זה לזה, ביצוע אחד מיוחד שמאפשר לדמיין את בני ישראל הים אפשר למצוא בקישור זה

ואני אברכם - על חידת ברכת הכהנים

הנה מאמר שכתבתי לפני כמה שנים, ושהתפרסם בספר "לקראת שבת" של מרכז יעקב הרצוג, ראשיתו בברכה לחברה טובה ל"שבת הכלה" שלה שחלה בשבת פרשת "נשא", ומהשמחה האינטימית של הזוגיות הטריה ההיא, נולדה לי דרשה שהפכה למאמר על ברכת כהנים וכוחה של הברכה. תהנו:

נחמה ליבוביץ', בפרשנותה לברכת כוהנים כותבת כך: "פסוקי ברכות הכהנים מוכרים לא רק לכל לומדי תורה, אלא גם לכל באי בית הכנסת, [...] מרוב ידיעתנו את הפסוקים עלולים אנו לשכוח את תוכנם האמיתי ולהחליק על פני הקשיים שבהם". אכן, רבים הפירושים שנכתבו על ששת הפסוקים הללו. ברצוני להוסיף הרהור משלי על הבנה אפשרית של פסוקים אלו ועל כוחה של ברכה.

פרשת 'ברכת כוהנים' מורכבת משבעה משישה פסוקים והיא ממוקמת באמצע פרשת נשא:
וידבר ה' אל משה לאמור:
דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם:
יברכך ה' וישמרך,
יאר ה' פניו אליך ויחנך,
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.
ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.

(במדבר ו, כב-כז)

פרשה זו מעוררת אכן שאלות לשוניות וענייניות, ודרכן של שאלות שהן מובילות אותנו לתובנות חדשות ולרעיונות העומק המסתתרים מתחת לרובד הטקסט השגור. ברצוני להצביע על שתי שאלות עיקריות אשר יובילו אותנו בהמשך הדברים:
השאלה המרכזית שהעסיקה פרשנים רבים, היא מהי זהותו של המברך בפרשה זו. שהרי יש כאן כפילות - בראשית הפרשה נאמר "דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל", ובסופה נאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". רבים מהפרשנים תוהים לא רק על הקושי הלשוני אלא על הקושי העקרוני הטמון בפסוקים - מדוע הברכה נעשית דרך הכוהנים ולא על ידי האל בעצמו?
שאלה נוספת שמעסיקה אותי בקריאת טקסט זה, היא המעבר בין לשון רבים בציווי לכוהנים ('תברכו את בני ישראל'); ללשון יחיד של הברכה עצמה ('יברכך'); ושוב חזרה אל לשון רבים בסיום הפרשה ('ואני אברכם') - אם הציווי הוא לברך את הרבים, מדוע הברכה מנוסחת בלשון יחיד?

ברצוני לטעון כי בפרשה זו מצווים הכוהנים לדמות סיטואציה של ברכה אינטימית של האל לכל אחד מבני ישראל, וכי לשון היחיד, כמו גם תוכן הדברים שאנסה להסבירם מיד, הם היוצרים דימוי זה. הנחת המוצא לפרשנות שברצוני להציע היא טענת הפרשנים כולם, כי המברך הוא האל ואילו הכוהנים הם רק שליחיו עלי-אדמות.

לברכת הכהנים יש שלושה חלקים המורכבים כל אחד משתי צלעות, בואו ננסה להבין מה משמעותה של הכפילות בכל חלק ומהו החוט המקשר בין החלקים כולם?

יברכך ה' וישמרך
פסוק הראשון נאמר 'יברכך' ונאמר 'וישמרך'; לכאורה מספיק היה 'יברכך', מדוע צריך גם את השמירה כחלק נפרד, שונה? פרשנים רבים מפרשים פסוק זה כברכה בנכסים ושמירה מפני הגזלנים. כלומר לא מספיק רק שירבו הנכסים, אלא שיש לשמור עליהם.
הנצי"ב מוולוז'ין מוסיף הסבר נוסף על הצורך בשמירה:
"וישמרך": דכל ברכה בעי שמיר, שלא תיהפך לרועץ, חס ושלום. בעל התורה בעי שמירה מן הגאווה וחילול השם וכדומה [...] בעל נכסים בעי שמירה שלא יהי עושר לרעתו (העמק דבר, במדבר ו, כד)

הנצי"ב מצביע על כך שבכל ברכה יש פוטנציאל של הרס, כלומר: השמירה אינה נפרדת מהברכה אלא היא נובעת מקושי מובנה בכל ברכה, אשר עלולה להפוך למעמסה למתברך. בהמשך לדבריו של הנצי"ב ובהרחבה שלהם, ניתן לומר כי לא תמיד כל מתברך מסוגל להכיל את ברכתו של המברך ולקבלה כברכה ולא כקללה.
עוד יש להעיר כי אף שרוב הפרשנים רואים את הברכה בנכסים, הרי שהתורה אינה מפרטת זאת, אולי משום שברכה לאדם אחד אינה זהה בהכרח לברכה לאדם שני. נדמה כי הבנה זו מצטרפת ללשון היחיד של הברכה - כל מתברך יקבל את הברכה והשמירה הקשורה בה, בהתאם לצרכיו.

יאר ה' פניו אליך ויחנך
רש"י מפרש פסוק זה כך: "יאר ה' פני אליך": יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות, "ויחנך" יתן לך חן". הביטוי 'פנים צהובות' מופיע בגמרא בהקשר של אורה ושמחה. בניגוד לפרשנים אחרים שלפיהם הפועל 'יחונך' בא מהמילה חנינה, מסביר רש"י בהתאם לפשט הכתוב כי הארת הפנים היא של המברך המאיר את פניו אל המתברך, ומקשר את הפועל 'יחונך' למילה חן. אני מבקשת ללכת בעקבותיו של רש"י ולומר כי נסיכת החן על פניו של המתברך היא פועל יוצא של הארת הפנים, כאשר האחד מאיר את פניו לאחר, מיד מתמלא האחרון בחן. גם כאן לא מדובר בשתי ברכות נפרדות אלא בברכה אחת ששני חלקיה קשורים בקשר פנימי עמוק.

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום
הביטוי 'נשא פנים אל' בהתייחסו אל הקב"ה, הוא יחידאי במקרא ולכן רבו בו מדרשים ופירושים. לפי פרשנים רבים מדובר כאן בפנים של רצון, של קִרבה, של יחס אינטימי.
בהמשך לכך ובהתאם לפשוטם של דברים, אני רואה בברכה זו שיא של אינטימיות בין האל המברך לאדם המתברך, כאילו הקב"ה נושא את פניו – מפנה את פניו אל האדם באופן פתוח וגלוי.
מה משמעותה המדויקת של נשיאת הפנים הזו, מה משמעותה של ברכה זו? ומה הקשר לסיפא "וישם לך שלום"?
כבר הדגשתי שיש כאן ברכה אישית מן האל אל האדם, מפגש אישי בין האל לבין היחיד, הבאה לידי ביטוי בלשון, ברגישות של המברך כלפי המתברך וביכולת לקבל את הברכה, כמו גם בקשר ההדוק שבין הארת הפנים של המברך לבין החן הנובע ממנה.
כדי שנוכל לפרש את החלק השלישי של ברכת הכוהנים אני מבקשת להיזכר בסיפור חז"לי ידוע על ברכה המתרחשת במפגש אישי בין אל ואדם:

אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי לבית קדשי הקדשים להקטיר קטרת לפניי ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רחמים רם ונשא.
אמר לי: ישמעאל בני ברכני!
אמרתי לפניו: רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו.

(בבלי ברכות ז, ע"א, ע"פ כתב יד מינכן, מועתק ומפוסק ע"פ רות קלדרון)

זהו סיפור מפתיע ביותר, שכן האל מבקש מהכהן הגדול לברך אותו - את האל - ביום הכיפורים, והרי לכאורה זה אמור להיות הפוך.
רות קלדרון מתארת בספרה 'השוק, הבית, הלב' (עמ' 149-153) את ישמעאל בן אלישע הפוגש את האל הבודד היושב בקודש הקודשים, וכוחות רבי עוצמה וסותרים מתרוצצים בתוכו – מידת הדין ומידת הרחמים. נפשו של האל, על פי קלדרון, היא נפש מסוכסכת המצפה לגאולה. תופעה זו של כוחות פנימיים סותרים מוכרת לנו מחוויותינו כבני אדם, כפי שאומרת קלדרון: "החולשה מצויה במקום הכוח. ריבוי הפנים עושה את השלום בין הכוחות לנדיר" (עמ' 151).

דבריה של קלדרון מאירים לנו את המורכבות של המילה 'פנים' המופיעה בברכת כוהנים. לא במקרה המילה 'פנים' היא צורת ריבוי, בשל הריבוי הטמון בפניו של כל אחד כמו גם בפניו של האל. הפרשנים חלוקים ביניהם האם הפנים שנושא האל הם פני הדין (כדברי רש"י) או פני הרחמים (כדברי פרשנים אחרים); בעקבות קלדרון אני מבקשת להציע כי האל נושא את פניו הרבים - את פני הדין ופני הרחמים גם יחד. כאשר הוא נושא את פניו כלפי האדם, הוא פותח בפני האדם את ריבוי הפנים ומעביר אליו את הריבוי. כאשר אנו נפתחים אל האחר ומאפשרים לו לראות אל תוכנו, את פנינו השונים המשקפים את הפנימיות מלאת הסתירות שלנו - אנו מציעים לו חלק מאותה פנימיות. כלומר, משמעותה של הברכה היא שנשיאת הפנים, ההיפתחות של האל לפני האדם - תזכה את האדם בריבוי פניו של האל.

עכשיו גם מסתבר מדוע חשוב כל כך השלום; כאשר האדם מקבל את הפנים הסותרות של האל הוא גם זקוק לשלום בין החלקים הסותרים הללו.
אם כך, ברכת כוהנים היא ברכה אישית מאוד לא רק עבור מקבל הברכה, אלא גם למברך, ברכה הדורשת היפתחות עצומה בין שתי הישויות הנפגשות.
על הסיטואציה האינטימית של הברכה שמבקש האל מישמעאל בן אלישע, אומרת קלדרון כי ברגע הראשון הפנייה של הקב"ה לבנו הכהן הייתה מפתיעה ומבלבלת עבורו, אולם "אחר כך בחסות רטט העונג שחש כשנקרא בשמו, התפשט לרגע ממשרתו ככוהן גדול והיה רק הוא עצמו. איש שומע. התאמץ לעבור את מחסום הדעה הקדומה והפחד להיות קשוב לבקשה. עוד רגע נגולה ממנו חרדתו. לפתע הבין. ישמעאל היה שרוי בשפע. נכון לתת באהבה באו המילים 'יהי רצון מלפניך' מאליהן נתחברו מילה למילה תיבה לתיבה. כמי שמתפלל על חברו" (עמ' 150).
כלומר, ההקשבה האמיתית לבקשתו של האחר, לצורך שלו בברכה, מולידה מן המברך את המילים הנכונות, את הברכה הנכונה.

ברכת כוהנים נאמרת בלשון יחיד לכל אדם ואדם; זהו מפגש אינטימי בין שניים, המברך והמבורך, והתוכן שלה עצמו הוא איחול לאינטימיות עם האל, לקִרבה עמוקה עמו. ברכה באשר היא אינה יכולה להיות פורמלית. כל ברכה על מנת שתתקיים, דורשת שניים הנפתחים האחד כלפי השני, כשהאחד מוכן להשמיע את הצורך שלו בברכה ובגאולה, והאחר מוכן להקשיב לצורך זה ולהיענות לו.

מדוע הכהנים פונים לאדם - 'יברכך' ולא אל האל -  'ברכם'? עונה על כך ר' משה אלשיך: "והטעם כי הנה על ידי כן "ושמו את שמי על בני ישראל", כי על ידי דברם עם ישראל הם מכוונים אותם לקבל את הברכה". נחמה לייבוביץ מסבירה את דבריו: "האלשיך משעין כאן את פתרונו לבעייתנו בביטוי 'ושמו את שמי על בני ישראל' שמובנו - לפי דבריו - הכוונת המתברך לקראת המברך וההכשרה לקבלת הברכה" (עמ' 79), כלומר, נוסח הברכה המכוון למתברך, מכוון את המתברך להיפתח לקבלת הברכה, להיפתח לאינטימיות בין האל לאדם.

ברכה, כך אנו למדים, מצויה במקום שבו שניים נפתחים זה לזה, נושאים זה לזה את פניהם ואת נפשם, נפתחים כדי לברך ולהתברך ושומרים זה על זה, כך שהברכה תישאר שרויה עליהם וביניהם.

פרשת אמור

עוד שעה אעלה לשידור ברדיו גלי ישראל. אני מקווה שאספיק לומר משהו מתוך כל זה:

לקט שכחה ופאה

ויקרא כ"ג כ"ב.
כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי השם אֱלֹהֵיכֶם.

פרשת אמור עוסקת בענייני הכהנים, מקדש קרבנות ובחגים ומתוך העיסוק במותר ובטמא להם מופיע מצווה העוסקת בעני, שאינו קרוב לאליטה המשרתת, אין לו מספיק אוכל לסעודת החג. הוא עני, הנצרך לבריות.

ומה המקום של המצוות הללו בפרשת אמור?

דווקא מתוך התודעה של כהונה ומקדש, עינינו לא צריכות להיות נשואות רק על האלוהי אלא גם כלפי האדמה, וגם לעומת אלו הנמצאים במקום נמוך בסולם החברתי כלכלי. עלינו החובה להיות בתודעה של שותפות לא להתעצב מהשארת הלקט שכחה ופאה, אולי אפילו מעט להרחיב בהן, ולכוון לכך שהיחס שלנו לעניים אינו נובע מאלטרואיזם אלא מתוך הכרה שזה חלק מתפקידנו במערך הכולל של ממלכת כהנים וגוי קדוש.

מחר, היום בו נקרא את הפרשה הזו יהיה הראשון במאי. והצירוף המיוחד הזה, האפשרי רק במרחב הישראלי בה מצטלבת פרשת אמור עם האחד במאי יוצק משמעות חדשה, אין זה חג הפועל, עניינו של הפועל וכמה תנועות שמאל חברתיות אלא זו אחריותנו, של כולנו לדאוג לכך שהעניים, ורבים מהעניים בישראל הם עובדים, ולא מובטלים, עלינו לדאוג להם, לזכויות שלהם, לחובות שלנו כלפינו, כחלק מההתנהלות שלנו, מתוך ראיה אחראית של תיקון עולם.

הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (י, ז), שמעלת הצדקה הגדולה ביותר היא המחזיק ביד ישראל שֶׁמָּךְ ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול; ועל זה נאמר 'והחזקתָ בו, גֵר ותושב, וחַי עמך', כלומר החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך".

רוני סומק - קו העוני
כאלו אפשר למתח קו ולומר: מתחתיו העוני.
הנה הלחם שבצבעי אפור זולים
נהיה שחור
והזיתים בצלחת קטנה
על מפת השולחן.
באויר, עפו יונים במטס הצדעה
לצלילי הפעמון שביד מוכר הנפט בעגלה האדמה,
והיה גם קול הנחיתה של מגפי הגומי באדמה הבצית.
הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף,
בשכונה שאמרו עליה מעברה.
הקו היחיד שראיתי היה קו האפק ומתחתיו הכל נראה
עני.

למה נפלו פניך? When our face falls

I've spent quite a bit of time with the story of Cain (I won't call it "Cain and Abel" here, because the brothers undergo different challenges - the challenge of failure is not the same as the challenge of success), and I think it's amazing. This is the first time in the Torah that we get to see a human whirling giddily in the eye of a storm of emotions: Anger, jealousy, frustration and more.

Bereshit 4 verse 6 sets out two of these emotions plainly:

"And the Lord said to Cain: Why are you angry, and why has your face fallen?"

Why is God asking these questions, when the answer is obvious? Clearly God wants to draw Cain's attention to two emotions inside him - two different emotions, each of which has its own pulse and requires its own processing mechanism.

Leaving aside "Why are you angry?" let's think about "Why has your face fallen?" This sounds a lot like sadness, even depression. When we are depressed our mouths turn downwards, our eyes look down, our very being seems to drag into the ground as if we have arrived on a planet when gravity is ten times our own.

And what happens when we look down? What might we miss? When people speak to us, we will not look them in the eye. We will miss the -face-to-face, soul-to-soul encounter possible every time we converse openly and directly with another. God says, "Cain, look up, talk to me. Let's communicate, don't build walls. Raise your face to me." Just as in the priestly blessing, we are blessed "May the Lord lift His countenance to you and grant you peace," perhaps God too wants our countenances lifted to Him/Her, with openness and welcome.

And what else happens while we look down? Absolutely everything! But we don't see any of it. Amazing opportunities whizz right by our ears and we don't even notice. Life is full of doors opening and abundance coming our way; every moment brings its riches. But we are so busy looking down, nose to the grindstone, that we don't even notice.
Look up, dear human! And grab it while its hot!

Wild Geese by Mary Oliver

You do not have to be good.
You do not have to walk on your knees
for a hundred miles through the desert, repenting.
You only have to let the soft animal of your body
love what it loves.
Tell me about despair, yours, and I will tell you mine.
Meanwhile the world goes on.
Meanwhile the sun and the clear pebbles of the rain
are moving across the landscapes,
over the prairies and the deep trees,
the mountains and the rivers.
Meanwhile the wild geese, high in the clean blue air,
are heading home again.
Whoever you are, no matter how lonely,
the world offers itself to your imagination,
calls to you like the wild geese, harsh and exciting--
over and over announcing your place
in the family of things.