רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום שני, 31 במאי 2010

שיעור לזכר ענת דותן - עמר

ענת דותן-עמר עבדה במכון ראות.
התבקשתי להנחות לימוד לזכרה. שאלתי את עצמי איך מתרגמים את זעקת האבלות לשיעור, והמדרש הזה התבקש.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.


ששה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע.
בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי,
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהנחש מפשיט את עורו,
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהאשה מתגרשת מבעלה,
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ובשעה שהאשה נבעל[ת] עם בעלה בעילה ראשונה
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע
ובשעה שהולד יוצא ממעי אמו,
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע
ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף,
הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
ואין הנשמה יצאת מן הגוף עד שתראה השכינה,
שנאמר "כי לא יראנה האדם וחי" (שמות לג:כ)

פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ד

יום שישי, 21 במאי 2010

לכבוד רות:

אֱמֹר לָהֶם:
הַשֶּׁמֶש בָּאָה בַּשָּׁמַיִם
הַלְּבָנָה מוֹשֶׁכֶת אֶת הַיָּם
אֱמֹר לָהֶם, הָאֹרֶן לְפָנַי מִתְנוֹעֵעַ
וְהַתּוֹרָה מוֹשֶׁכֶת נְחָלִים שֶׁל זָהָב
אֱמֹר לָהֶם שֶׁאֵיבָרַי נָכוֹנוּ וְצַעֲרִי צִמֵּחַ
אֱמֹר לָהֶם שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹתִי בְּאַהֲבָה
¡
שׁוֹשַׁנָּה תִּבְקַע בִּי יְרֻקָּה וּפְרָאִית
שֵׁשׁ כְּנָפֶיהָ סוֹבְבוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ
פִּתְאֹם פָּנַי גּוֹאוֹת
רַחְמִי כְּפֶלַח הָרִמּוֹן
וְצַוָּארִי נִמְלָא טָל
נעמה שקד
(התפרסם ב"משיב הרוח")


יום חמישי, 20 במאי 2010

ואני אברכם - על חידת ברכת הכהנים

הנה מאמר שכתבתי לפני כמה שנים, ושהתפרסם בספר "לקראת שבת" של מרכז יעקב הרצוג, ראשיתו בברכה לחברה טובה ל"שבת הכלה" שלה שחלה בשבת פרשת "נשא", ומהשמחה האינטימית של הזוגיות הטריה ההיא, נולדה לי דרשה שהפכה למאמר על ברכת כהנים וכוחה של הברכה. תהנו:

נחמה ליבוביץ', בפרשנותה לברכת כוהנים כותבת כך: "פסוקי ברכות הכהנים מוכרים לא רק לכל לומדי תורה, אלא גם לכל באי בית הכנסת, [...] מרוב ידיעתנו את הפסוקים עלולים אנו לשכוח את תוכנם האמיתי ולהחליק על פני הקשיים שבהם". אכן, רבים הפירושים שנכתבו על ששת הפסוקים הללו. ברצוני להוסיף הרהור משלי על הבנה אפשרית של פסוקים אלו ועל כוחה של ברכה.

פרשת 'ברכת כוהנים' מורכבת משבעה משישה פסוקים והיא ממוקמת באמצע פרשת נשא:
וידבר ה' אל משה לאמור:
דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם:
יברכך ה' וישמרך,
יאר ה' פניו אליך ויחנך,
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.
ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.
(במדבר ו, כב-כז)

פרשה זו מעוררת אכן שאלות לשוניות וענייניות, ודרכן של שאלות שהן מובילות אותנו לתובנות חדשות ולרעיונות העומק המסתתרים מתחת לרובד הטקסט השגור. ברצוני להצביע על שתי שאלות עיקריות אשר יובילו אותנו בהמשך הדברים:
השאלה המרכזית שהעסיקה פרשנים רבים, היא מהי זהותו של המברך בפרשה זו. שהרי יש כאן כפילות - בראשית הפרשה נאמר "דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל", ובסופה נאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". רבים מהפרשנים תוהים לא רק על הקושי הלשוני אלא על הקושי העקרוני הטמון בפסוקים - מדוע הברכה נעשית דרך הכוהנים ולא על ידי האל בעצמו?
שאלה נוספת שמעסיקה אותי בקריאת טקסט זה, היא המעבר בין לשון רבים בציווי לכוהנים ('תברכו את בני ישראל'); ללשון יחיד של הברכה עצמה ('יברכך'); ושוב חזרה אל לשון רבים בסיום הפרשה ('ואני אברכם') - אם הציווי הוא לברך את הרבים, מדוע הברכה מנוסחת בלשון יחיד?

ברצוני לטעון כי בפרשה זו מצווים הכוהנים לדמות סיטואציה של ברכה אינטימית של האל לכל אחד מבני ישראל, וכי לשון היחיד, כמו גם תוכן הדברים שאנסה להסבירם מיד, הם היוצרים דימוי זה. הנחת המוצא לפרשנות שברצוני להציע היא טענת הפרשנים כולם, כי המברך הוא האל ואילו הכוהנים הם רק שליחיו עלי-אדמות.

לברכת הכהנים יש שלושה חלקים המורכבים כל אחד משתי צלעות, בואו ננסה להבין מה משמעותה של הכפילות בכל חלק ומהו החוט המקשר בין החלקים כולם?

יברכך ה' וישמרך
פסוק הראשון נאמר 'יברכך' ונאמר 'וישמרך'; לכאורה מספיק היה 'יברכך', מדוע צריך גם את השמירה כחלק נפרד, שונה? פרשנים רבים מפרשים פסוק זה כברכה בנכסים ושמירה מפני הגזלנים. כלומר לא מספיק רק שירבו הנכסים, אלא שיש לשמור עליהם.
הנצי"ב מוולוז'ין מוסיף הסבר נוסף על הצורך בשמירה:
"וישמרך": דכל ברכה בעי שמיר, שלא תיהפך לרועץ, חס ושלום. בעל התורה בעי שמירה מן הגאווה וחילול השם וכדומה [...] בעל נכסים בעי שמירה שלא יהי עושר לרעתו (העמק דבר, במדבר ו, כד)

הנצי"ב מצביע על כך שבכל ברכה יש פוטנציאל של הרס, כלומר: השמירה אינה נפרדת מהברכה אלא היא נובעת מקושי מובנה בכל ברכה, אשר עלולה להפוך למעמסה למתברך. בהמשך לדבריו של הנצי"ב ובהרחבה שלהם, ניתן לומר כי לא תמיד כל מתברך מסוגל להכיל את ברכתו של המברך ולקבלה כברכה ולא כקללה.
עוד יש להעיר כי אף שרוב הפרשנים רואים את הברכה בנכסים, הרי שהתורה אינה מפרטת זאת, אולי משום שברכה לאדם אחד אינה זהה בהכרח לברכה לאדם שני. נדמה כי הבנה זו מצטרפת ללשון היחיד של הברכה - כל מתברך יקבל את הברכה והשמירה הקשורה בה, בהתאם לצרכיו.

יאר ה' פניו אליך ויחנך
רש"י מפרש פסוק זה כך: "יאר ה' פני אליך": יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות, "ויחנך" יתן לך חן". הביטוי 'פנים צהובות' מופיע בגמרא בהקשר של אורה ושמחה. בניגוד לפרשנים אחרים שלפיהם הפועל 'יחונך' בא מהמילה חנינה, מסביר רש"י בהתאם לפשט הכתוב כי הארת הפנים היא של המברך המאיר את פניו אל המתברך, ומקשר את הפועל 'יחונך' למילה חן. אני מבקשת ללכת בעקבותיו של רש"י ולומר כי נסיכת החן על פניו של המתברך היא פועל יוצא של הארת הפנים, כאשר האחד מאיר את פניו לאחר, מיד מתמלא האחרון בחן. גם כאן לא מדובר בשתי ברכות נפרדות אלא בברכה אחת ששני חלקיה קשורים בקשר פנימי עמוק.

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום
הביטוי 'נשא פנים אל' בהתייחסו אל הקב"ה, הוא יחידאי במקרא ולכן רבו בו מדרשים ופירושים. לפי פרשנים רבים מדובר כאן בפנים של רצון, של קִרבה, של יחס אינטימי.
בהמשך לכך ובהתאם לפשוטם של דברים, אני רואה בברכה זו שיא של אינטימיות בין האל המברך לאדם המתברך, כאילו הקב"ה נושא את פניו – מפנה את פניו אל האדם באופן פתוח וגלוי.
מה משמעותה המדויקת של נשיאת הפנים הזו, מה משמעותה של ברכה זו? ומה הקשר לסיפא "וישם לך שלום"?
כבר הדגשתי שיש כאן ברכה אישית מן האל אל האדם, מפגש אישי בין האל לבין היחיד, הבאה לידי ביטוי בלשון, ברגישות של המברך כלפי המתברך וביכולת לקבל את הברכה, כמו גם בקשר ההדוק שבין הארת הפנים של המברך לבין החן הנובע ממנה.
כדי שנוכל לפרש את החלק השלישי של ברכת הכוהנים אני מבקשת להיזכר בסיפור חז"לי ידוע על ברכה המתרחשת במפגש אישי בין אל ואדם:

אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי לבית קדשי הקדשים להקטיר קטרת לפניי ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רחמים רם ונשא.
אמר לי: ישמעאל בני ברכני!
אמרתי לפניו: רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו.
(בבלי ברכות ז, ע"א, ע"פ כתב יד מינכן, מועתק ומפוסק ע"פ רות קלדרון)

זהו סיפור מפתיע ביותר, שכן האל מבקש מהכהן הגדול לברך אותו - את האל - ביום הכיפורים, והרי לכאורה זה אמור להיות הפוך.
רות קלדרון מתארת בספרה 'השוק, הבית, הלב' (עמ' 149-153) את ישמעאל בן אלישע הפוגש את האל הבודד היושב בקודש הקודשים, וכוחות רבי עוצמה וסותרים מתרוצצים בתוכו – מידת הדין ומידת הרחמים. נפשו של האל, על פי קלדרון, היא נפש מסוכסכת המצפה לגאולה. תופעה זו של כוחות פנימיים סותרים מוכרת לנו מחוויותינו כבני אדם, כפי שאומרת קלדרון: "החולשה מצויה במקום הכוח. ריבוי הפנים עושה את השלום בין הכוחות לנדיר" (עמ' 151).

דבריה של קלדרון מאירים לנו את המורכבות של המילה 'פנים' המופיעה בברכת כוהנים. לא במקרה המילה 'פנים' היא צורת ריבוי, בשל הריבוי הטמון בפניו של כל אחד כמו גם בפניו של האל. הפרשנים חלוקים ביניהם האם הפנים שנושא האל הם פני הדין (כדברי רש"י) או פני הרחמים (כדברי פרשנים אחרים); בעקבות קלדרון אני מבקשת להציע כי האל נושא את פניו הרבים - את פני הדין ופני הרחמים גם יחד. כאשר הוא נושא את פניו כלפי האדם, הוא פותח בפני האדם את ריבוי הפנים ומעביר אליו את הריבוי. כאשר אנו נפתחים אל האחר ומאפשרים לו לראות אל תוכנו, את פנינו השונים המשקפים את הפנימיות מלאת הסתירות שלנו - אנו מציעים לו חלק מאותה פנימיות. כלומר, משמעותה של הברכה היא שנשיאת הפנים, ההיפתחות של האל לפני האדם - תזכה את האדם בריבוי פניו של האל.

עכשיו גם מסתבר מדוע חשוב כל כך השלום; כאשר האדם מקבל את הפנים הסותרות של האל הוא גם זקוק לשלום בין החלקים הסותרים הללו.
אם כך, ברכת כוהנים היא ברכה אישית מאוד לא רק עבור מקבל הברכה, אלא גם למברך, ברכה הדורשת היפתחות עצומה בין שתי הישויות הנפגשות.
על הסיטואציה האינטימית של הברכה שמבקש האל מישמעאל בן אלישע, אומרת קלדרון כי ברגע הראשון הפנייה של הקב"ה לבנו הכהן הייתה מפתיעה ומבלבלת עבורו, אולם "אחר כך בחסות רטט העונג שחש כשנקרא בשמו, התפשט לרגע ממשרתו ככוהן גדול והיה רק הוא עצמו. איש שומע. התאמץ לעבור את מחסום הדעה הקדומה והפחד להיות קשוב לבקשה. עוד רגע נגולה ממנו חרדתו. לפתע הבין. ישמעאל היה שרוי בשפע. נכון לתת באהבה באו המילים 'יהי רצון מלפניך' מאליהן נתחברו מילה למילה תיבה לתיבה. כמי שמתפלל על חברו" (עמ' 150).
כלומר, ההקשבה האמיתית לבקשתו של האחר, לצורך שלו בברכה, מולידה מן המברך את המילים הנכונות, את הברכה הנכונה.

ברכת כוהנים נאמרת בלשון יחיד לכל אדם ואדם; זהו מפגש אינטימי בין שניים, המברך והמבורך, והתוכן שלה עצמו הוא איחול לאינטימיות עם האל, לקִרבה עמוקה עמו. ברכה באשר היא אינה יכולה להיות פורמלית. כל ברכה על מנת שתתקיים, דורשת שניים הנפתחים האחד כלפי השני, כשהאחד מוכן להשמיע את הצורך שלו בברכה ובגאולה, והאחר מוכן להקשיב לצורך זה ולהיענות לו.

מדוע הכהנים פונים לאדם - 'יברכך' ולא אל האל -  'ברכם'? עונה על כך ר' משה אלשיך: "והטעם כי הנה על ידי כן "ושמו את שמי על בני ישראל", כי על ידי דברם עם ישראל הם מכוונים אותם לקבל את הברכה". נחמה לייבוביץ מסבירה את דבריו: "האלשיך משעין כאן את פתרונו לבעייתנו בביטוי 'ושמו את שמי על בני ישראל' שמובנו - לפי דבריו - הכוונת המתברך לקראת המברך וההכשרה לקבלת הברכה" (עמ' 79), כלומר, נוסח הברכה המכוון למתברך, מכוון את המתברך להיפתח לקבלת הברכה, להיפתח לאינטימיות בין האל לאדם.

ברכה, כך אנו למדים, מצויה במקום שבו שניים נפתחים זה לזה, נושאים זה לזה את פניהם ואת נפשם, נפתחים כדי לברך ולהתברך ושומרים זה על זה, כך שהברכה תישאר שרויה עליהם וביניהם.

יום שלישי, 18 במאי 2010

תיקון

כולם שואלים אותי איפה אני "מתקנת" הערב? כולם הולכים לאיזה "תיקון", לשמוע את חכמי העם וחכמותיו, דורשים בדברי תורה ומחדשים חידושים מ"קוצו של יוד" זה או אחר. והלב מתרחב מהתנועה הזו של הישראלים שרוצים ללמוד תורה, שמחפשים עוד חידוש ועוד נגיעה.
ואולי זה התיקון, התיקון הישראלי הגדול של הטעות הציונית הגדולה; טעות נטישת "ארון הספרים", טעות "היהודי החדש," טעות "שלילת הגולה". עכשיו אנחנו זוכים לחיות בדור של תיקון, דור שבו כל כך הרבה אנשים רוצים לחזור וללמוד מחדש את העולם הזה. תיקון, לגמרי תיקון.

אבל אתמול אמר לי חבר- חבר מזרחי משוכנז משהו - שהחליט שהשנה הוא קודם כל יושב בבית וקורא את התיקון, לפני הלימוד.
"קורא?" שאל מכר חילוני שעמד שם והקשיב, "את התיקון? - מה זה?", אז המזרחי הסביר לחילוני שיש "תיקון" שבשפה הדתית זה טקסט ארוך ("ריטואלי", הוספתי אני, כדי שהחילוני ירגיש בבית)  שמורכב מהתחלות וסופים של ספרי התנ"ך ומקטעי משנה ומתרי"ג מצוות ומ"זוהר".
"אבל למה קוראים את כל זה?" הקשה שוב החילוני ואני שוב התחלתי למלמל משהו על "ריטואלי", אבל אז חברי המזרחי הנ"ל, אמר ששמע מרבותיו שיש עניין לקרוא לפני שלומדים, "לפני שאתה מכניס את עצמך לטקסט - תקרא אותו כמו שהוא."

אף פעם לא שמעתי הגדרה יותר יפה של לימוד - "מכניס את עצמך לטקסט".
אף פעם לא הבנתי ככה את הקריאה הזו, המקובלת יותר בעולם הספרדי מאשר במקום בו אני גדלתי. את ההבנה שקריאה כזו, כמו של "התיקון", נותנת לטקסט כבוד, נותנת לו להיות הוא עצמו. יישות, שחוקרי הספרות כבר לא מאמינים בקיומה. קוראי התיקון מזכירים לעצמם את מה שאני כבר שכחתי; שהטקסט לא צריך אותי, הוא היה כאן לפניי ויישאר גם אחריי. זו אני שצריכה את הטקסט, בשביל לגדול, בשביל לצמוח.
הגדילה נובעת מלמידה, מדיאלוג עם הטקסט, דיאלוג שמשנה את הלומד/ת. אבל האם הוא משנה את הטקסט? את הטקסט עצמו? האם בעקבות הלימוד שלי לא יהיה כתוב יותר "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ"?  ואני מתכוונת רק למילים, בסדר הספציפי הזה, אני מתכוונת ליסוד, להתחלה של כל ההבנות, לפני הפרשנות, האם אלו משתנים? אני חושבת שלא.
וזה מה שלמדתי בערב חג התיקונים והלימודים: שלפני היות הלימוד ישנו טקסט לכשעצמו, וכדי שאוכל להכניס לתוכו את עצמי, אני חייבת לזכור, חייבת לדעת בעומק הידיעה, שהוא (גם) נפרד ממני, שיש לו קיום בלעדיי. וכנראה בגלל זה בדיוק, יש לו גם כוח לשנות אותי.
גם אני זכיתי לתיקון, הלוואי ואזכה גם לחוות זאת באמת.


חג שמח

יום חמישי, 6 במאי 2010

על מלחמת התרבות - טור שכתבתי לוווינט

מפחידים אותנו שבקיץ תהיה מלחמה. שיש להתכונן לאגור מזון לערוך תרגילי חירום כי בקיץ תהיה מלחמה. תרחישים מדומים בחדרי חדרים מפות נפרשות וחיצים מוזזים. יש לי חדשות עבורנו. הקיץ מעט מתמהמה אך המלחמה התחילה. היא כבר איתנו כאן. הפעם האויב אינו מצפון או דרום, לא החיזבאללה ולא החמאס. זה אנחנו. כאן מהאמצע, מהמרכז, מהלב השסוע. הדיה וצלקותיה של המלחמה הזו ניגרים מעל דפי העיתון ומסכי המחשב. מלחמת תרבות היא לנו.
לפני שבוע הודיע גבי גזית שהחרדים הם עלוקות וטפילים, עמיר בניון מוציא שיר אהבה- שנאה לציבור מסוים בעם ישראל ,ורון חולדאי מכריז "לא לממן את החינוך החרדי".
המלחמה הנוכחית היא מלחמת השונות. איננו מקבלים את השונה מאיתנו. זה שמתלבש אחרת, חושב אחרת, מתחנך אחרת. אם הוא שונה מאיתנו, הוא האויב. ויש להלחם בו, לבחור מילים חדות ופוגעות במיוחד, לחדד ולהטיח אותן במלוא הכעס. והדיון שהתמסמס לכדי תגרת שוק מאבד מיכולתו העצומה ליצור בירור חדש בזהות שלנו, ולבדוק את שורשי הערבוּת, האחריות וגבולות הגזרה של העם שחי כאן.
תמיד מישהו אחר אשם, ואותו שונאים. והוא מאיים עלינו באופן מוחלט והצלחתו היא אסוננו.
יהיו אלו חרדים, אנשי שמאל, מתנחלים, ערבים וחברי הקהילה ההומולסבית, תמיד יהיה אחר שיזכיר לנו מדוע אנחנו צודקים, וכיצד הצדק שלנו יתממש אך ורק על חשבון האחר.
בורותם של החרדים מדאיגה גם אותי. מצערת אותי העובדה שהכניסה לאוניברסיטאות, כמו גם הכניסה לשוק העבודה, חסומה בפניהם במחסום כפול- לא רק שהם אינם יכולים להתפתח כיחידים, גם כחברה הם נותרים מאחור. חברת מיעוט בתוך מדינת רוב השונה מהם לא רק בערכיה אלא גם במעמדה הכלכלי – חברתי. תפקידנו כחברה לדאוג למוביליות בחברה החרדית, ולהבטיח שמי שירצה להתמקצע, להתפתח ולהתפרנס בכוחות עצמו יוכל לעשות זאת, בדומה לאחיו החרדים ברחבי העולם המשלבים מסחר, אקדמיה ולימוד תורה.
גם בורותם של החילוניים מדאיגה אותי. רוב המסיימים שתיים עשרה שנות לימוד בבתי ספר בישראל אינם מסוגלים לפתוח סידור, ללמוד דף גמרא או לקרוא סיפור קצר של ש"י עגנון, אילו כלים יש בידם המאפשרים להם להבין את עומק זהותם, ומעגלי שייכותם? האם אוצרות התלמוד נגלו בפניהם? האם נחשפו לנפלאות לשונו של ברנר? האם החינוך הממלכתי מצמיח תלמידים המסוגלים להעריך את מהפכנותה של התנועה הציונית בהחייאת השפה וביצירת תרבות חדשנית היונקת ממקורות חדשים גם ישנים ורלבנטית לימינו?
אני קוראת לנו להשכיל ולנצל את מלחמת התרבות המתרחשת מולנו כעת, ולהתיך את הלהט והכעס לכדי כוח חיובי שיאפשר לנו להפוך מחלוקת זו למחלוקת לשם שמיים, לשמנו אנו. מחלוקת בה נדבר ונקשיב נאזין ונלמד ונסכים על ליבת הלימודים המשותפת לכלל התלמידים בישראל. נכלול אנגלית ומתמטיקה, תלמוד ותורה, מקורות בציונות ומחשבת ישראל, פילוסופיה וספרות, ונייצר קהל לומדים סקרן, המסוגל ללמוד גם בלי מוריו ולהתאים את הנלמד לאורח חייו. תארו בעיניכם תלמידות חרדיות הלומדות את הרב קוק מאותו ספר הנלמד בתיכון חילוני, וכל קבוצה מתאימה את הנלמד לחוויית החיים הבסיסית ולקו הערכי של המגזר אליו היא משתייכת. תלמידים בישיבות בני עקיבא הלומדים את הגל וניטשה ומבינים את השפעתם על התנועה הציונית, ותלמידים חילונים שלומדים את אגדות החורבן ומזהים את עקבותיהן בהגותו של אחד העם. התלמידים החרדים יצאו נשכרים מחובות האנגלית והמתמטיקה, חובות שיאפשרו להם להשתלב אם ירצו באוניברסיטאות ובשוק התעסוקה. ומה עם האזרחים הערביים הישראלים? היכן אנו כוללים אותם? מה אנחנו רוצים שהם ילמדו עלינו, ומה אנחנו נלמד מהם? לא נוכל עוד להשתיק את מקומם של 20% מאזרחי מדינת ישראל, מהלך כזה יחייב אותנו להאזין גם לקולם. כי גם הם חלק מאיתנו.
רק מתוך הקשבה נכונות לויתור ורצון ליצור שפה ישראלית משותפת נצליח לבנות תוכנית לימודים שליבתה בונה ומבנה חברה ישראלית אחרת.
ומלחמה, בקיץ? נו, שוין.
נבואה הרי ניתנה לשוטים.

שלומית נאור יו"ר רשת בתי המדרש בישראל http://midreshet.org.il/, וסמנכ"ל מליץ. www.melitz.org.il

טקבקו כאן