רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 13 בינואר 2011

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת

(הדברים הבאים מוקדשים לזכרו של אבי, גדעון ברטוב ז"ל , ששירת חייו באמצע נפסקה)

אנחנו כל כך רגילים לסיפור הזה של השירה הענקית אחרי חציית ים סוף, שכבר כמעט שלא זוכרים לשאול – מה פתאום הם שרו? (ושימו לב, הייתה שם מנגינה, אלו לא רק המילים, משה המגמגם שר)

השירה כך נדמה, היא משהו בדרך בין הגשמי לרוחני, היא מצליחה בדרך פלאית ליצור את הקשר הלא יאומן שבין העולם הזה למה שמעבר לו.

רבקה מרים, במאמרה "ויקולו השמים והארץ" אומרת:
כשמעיינים בספר היצירה ניתן לראות את תהליך הבריאה ..בו. ... נוצרו בהדרגה רוח, קול ודיבור...
הרוח נובעת מהוויה שבטרם ושלאחר החושים. היא באה עוד מלפני היבראותם של זמן ושל מציאות מוכרת הרוח התקיימה עוד לפני היות העולם, כשהתוהו והבוהו היו מהפכים זה בזה, והיא, רוח האלוהים היתה מרחפת על המים...
הדיבור נולד עם המציאות. הוא שמהווה את שיא הבריאה. הדיבור הוא גם אפיונו הייחודי של האדם ... אך בה בשעה שבדיבור מתגלם הביטוי לעוצמתו היוצרת של האנוש, הרי שהוא גם מוגבל מעצם טבעו, כשם שהבריאה כולה מוגבלת...
ואילו הקול הוא הוויית הביניים שבין הרוח ובין הדיבור. הקול הוא זה שמחבר בין המציאות ובין אותו אינסוף שאין בכוח האדם להכיל, להכיר ולדעת...

הקול, עוד לפני שהופך לשירה, יש בו קסם לא מובן, כפי שאומרת רבקה מרים "הגיית המילים בפה מחברת אותן לקול, וכך גם מחברת את הפנים לחוץ, יוצרת מעין אנטנה שמפלשת את היחיד אל מעבר ליחידותו, מניעה אותו, משלבת אותו ב"אחד".
הקול הוא שמחבר בין שמים וארץ, בין הגלוי והנסתר. בין הקונקרטי והגשמי לבין הרוחני והמופשט.

האומנות כולה מבקשת להעלות את האדם מעבר לחומר, אולם השירה, השימוש בקול ובצליל בלבד, היא הדרך המופשטת ביותר של האדם להתעלות מעל החומר, ליצור אסתטיקה גבוהה שמובילה לרוממות רוח וקדושה . הקול שנמצא בין הרוח לבין הדיבור הוא הסולם שמעלה את האדם למעלה (ואולי לא מקרה שאנחנו משתמשים ב"סולם מוזיקלי")

שירת הים היא השירה הראשונה המוזכרת בתורה
רבי יוסי הגלילי אומר בשעה שהיו אבותינו בים היה מוטל עולל על ברכה של אמו ותינוק יונק משדי אמו. וכיון שראו את השכינה הגביה עולל את ראשו מברכה של אמו ושומט התינוק את פיו מדדה של אמו אף הן פתחו את פיהן בשירה ובשבח ואמרו זה אלי ואנוהו. רבי מאיר אומר אפי' עוברין ממעי אימותיהן היו אומרים שירה (תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה)

בני ישראל כולם, גם תינוקות שכמעט אין בהם דעת, חשו צורך לבטא את תחושת רוממות הרוח מול המפגש הגלוי כל כך עם הקב"ה וכך נולדה השירה הזו, לבטא לא רק במילים אלא גם במנגינה את הלא יאומן.

הפסיכולוג אוליבר סאקס בספרו מוזיקופילה – סיפורים על מוזיקה והמוח מנסה להסביר מה יש בה במוזיקה:
אנו בני האדם הננו מין מוזיקלי לא פחות ממין לשוני. .. כולנו (למעט חריגים מעטים מאוד) יכולים לתפוס מוזיקה, לתפוס טונים, גוני קול, מרווחים בין שני גובהי צליל שונים, קווים מלודיים, הרמוניה ומקצב.... ולהערכה המבנית הזו של המוזיקה שהיא ברובה לא מודעת, מתווספת תגובה רגשית למוזיקה שהיא לא פעם עזה ועמוקה. "העומק של המוזיקה שאין לבטאו במילים", כתב שופנהאואר, "שכה קל להבין אותה ובכל זאת כה קשה להסביר אותה, נובע מכך שהיא מפיקה את כל התחושות של ישותנו היותר כמוסה, אבל בלי שום מציאות והרחק מהכאב שלה ... המוזיקה מבטאת רק את תמצית החיים ומאורעות החיים, ולעולם לא אותם בעצמם"

המוזיקה היא ביטוי רגשי של חוויות החיים, היא מבטאת רגש ונוגעת ברגש, לעיתים אפילו איננו יכולים להסביר במילים את התחושה שמייצרת המוזיקה, אבל למשמע מוזיקה טובה ואהובה אנחנו יודעים בוודאות שהיא ביטוי עמוק לנפשנו, שהיא נוגעת ברגש, מייצרת רגש ומאפשרת לנו לבטא אותו.

כך שאם נדמיין את בני ישראל שעברו חוויה רגשית ורוחנית כל כך מטלטלת, שעמדו בין החיים למוות וניצלו ע"י הקב"ה, שאת נסיו ראו לנגד עיניהם ממש, נוכל להבין שהדרך היחידה שיכלו לבטא את תחושותיהם היה בשירה, זו, שכדברי שופנהאור: "מפיקה את כל התחושות של ישותנו היותר כמוסה", ואולי המוזיקה מצליחה להביא לידי ביטוי גם את כל הרגשות המורכבים והסותרים שמילים לא יכולות להסביר. וממילא ברור שהיא יכולה גם לבטא תחושתנו כלפי הכמוס, כלפי האלוהים הנעלם שלרגע נגלה במעשיו לעיני בני ישראל.

המוזיקה, שכוחה כה רב אך אין לה ממשות פיזית בעולם, שהשפעתה ברורה אך בלתי ניתנת להסבר, מחברת יותר מכל בין אדם לאלוהיו.

דבי גולן, חברתי, מציעה הסבר לחיבור זה וכך היא כותבת:

ואולי יש .. משהו בשירה, יותר עמוק, שהופך אותה מתאימה מאין כמוה, באופן טבעי לחלוטין, לבטא הודיה ובקשה למי שאמר והיה העולם.
מדוע השירה היא דרך כל כך טובה להתקרב אליו יתברך? למה השירה כה רצויה לקב"ה? לא רק שהשירה היא המתקרבת ביותר בעולמנו הפיזי לתמצית הרוחניות, כי היא נעלמת מיד אחרי שמושרת, אלא בגלל שבשירה אנו בעצם מחזירים לה' את מה שהוא נתן לנו; את נשמת החיים שנפח באפו של אדם הראשון. זה מה שהפך אותו – אותנו – ל"נפש חיה" ... הנשימה שלנו היוצאת עם הקול בהשמעת השירה – כאילו הנשמה יוצאת איתה חזרה לבוראה. "תקרב רינתי לפניך ה' (מילות הסיום של הפיוט "אל מסתתר")". הרי ללא נשימה אין חיים ולכן בשירה אנו מחזירים לו במה שנתן לנו, במה שהוא "נשמת אפנו" – תמצית חיינו וקיומנו וביטוי לנשמתנו הפנימית, הלא-נראית, שיש בה ניצוץ מקדושת האלוקות.

הנשימה היוצאת מאתנו בשירה, היא אותה נשימה שנתן לנו הקב"ה, ואנו מוציאים אל העולם את אותה נשימה את אותה נשמה – בשירה, בתקווה שתגיע אל האלוהים ותיגע בו, כביכול, כשם שהיא נוגעת בנו.

הרבה לחנים יש לשירה הזו, מעניין שרבים מהם דומים זה לזה, ביצוע אחד מיוחד שמאפשר לדמיין את בני ישראל הים אפשר למצוא בקישור זה

4 תגובות:

  1. תודה חגית.

    דבריך נכתבו מהלב ונכנסים אל הלב.

    שירה.

    השבמחק
  2. הי חגית
    יפה כתבת. מופלא בעיני שעם עבדים שמאות שנים היה עסוק בהישרדות מוצא כוחות יצירה נשגבים כאלה - זהו נס בפני עצמו.

    השבמחק
  3. יפה ומרגש. והחיבור הזה בין הנשימה לרוח ורוחניות הזכיר לי מאמר שפרסם הרב יואל בן נון בניסיון נואש לעודד את הציבור לחתום על כרטיסי אדי. ובו ההבחנה ההלכתית בין אדם חי למת כאשר אין נשימה יותר, גם הנשמה עזבה

    השבמחק
  4. לר צדוק מהלך ברוח הזאת ב"ליקוטי מאמרים" וגם ברסיסי לילה,הוא מתחיל מקול השופר כקול הקמאי ביותר,ולכן האפקטיבי ביותר ומתקדם ברצף עד לסיפור המילולי של למשל סיפור יציאת מצרים.

    השבמחק