בזמן ביקורו של הנשיא אובמה בישראל, נתפסה באוזניי שיחה מפתיעה בין שני שומרים בקניון. הם התווכחו ביניהם האם אובמה יהודי או לא.
“הוא אמר בפירוש שסבא שלו היה יהודי!” טען האחד.
“מה פתאום" הזדעק השני - “ קוראים לו חוסיין!”.
אך הראשון לא הסכים לוותר ועמד על שלו.
חייכתי לעצמי והמשכתי בדרכי. רק כשהגעתי לביתי וחזרתי אל ניקיון המטבח לפסח הבנתי את עומק דבריו של השומר שטען שאובמה הוא יהודי. ולא, אלה לא אדי האקונומיקה שהשפיעו אליי.
סיפור יציאת מצרים של העם היהודי השפיע רבות על ההיסטוריה של האנושות. גם המאבק נגד העבדות באמריקה לקח השראה מן הסיפור שלנו ויצר 'יציאת מצרים' משלו. בשנים הראשונות, העבדים המשוחררים אף ציינו את היציאה שלהם ב'ליל סדר' כזה או אחר, אך עם השנים הדבר התמוסס.
כאן מתרחב הלב היהודי ומתרפק על המסורת שלנו אשר מחזיקה מעמד כבר אלפי שנים ולא נותנת לשום מנהג לחמוק מאצבעותינו. גם אם כבר יצאנו ממצרים, אנו טוענים ש'כל אחד צריך מצרים' ומעבירים את נושא העבדות לפן הרוחני-הנפשי. אך בהביטי על אובמה – הנשיא שחום העור הראשון של ארה"ב אני מתפעל מכך שה"עבדים השחורים" הגיעו עד למשרת מנהיג העולם החופשי - נשיא המעצמה הגדולה ביותר אשר חותרת להגשמת החופש והשוויון לא רק בארצה אלא בכל העולם כולו.
האם זה לא מה שהיה צריך לקרות לעם היהודי? האם שכלו, חריפותו ומוסריותו של העם הנבחר לא היו אמורים כבר להביא אותו לפסגת העולם - למעמד אשר בכוחו להיטיב עם העולם כולו? האם לא זהו עניין בית המקדש שכל העמים יבואו אליו לחזות בנועם ה'? האם לא צדק אותו שומר בכך שחש שאובמה 'יהודי' או לפחות מייצג את ה'יהודי האידיאלי'?
משהו התפקשש בזיכרון שלנו את יציאת מצרים. במקום לקחת את העבר ולמנפו לעתיד טוב יותר, היהדות שקעה בו והתבצרה בעמדתה הקורבנית. נכון, הגלות כפתה עלינו את זה ושנים רבות העם היהודי היה צריך להיאבק על הישרדותו הבסיסית ביותר.
אך משהגענו לארץ ישראל. האם שינינו דרכנו במשהו? האם העצמאות שלנו הטעינה את היהדות שלנו בערך מוסף? האם זכרון העבר שלנו אמור להיוותר על כנו בדיוק באותה צורה כפי שצויין בגלות? האם אנחנו באמת באותו החושך הקיומי? האם 'רבותיי, לא הגיע זמן קריאת שמע של שחרית'?
אז מה אני רוצה בעצם? לבטל את ליל הסדר? לשכוח שהיינו עבדים במצרים? הרי זו המצווה שמוזכרת אולי הכי הרבה פעמים בתורה – "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך משם ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה".
אני לא רוצה לשכוח. אבל השנה אני רוצה להסיט את הדגש מהמילה "עבד" אל המילה "היית". נכון, בעבר היינו עבדים במצרים אבל ה' הוציא אותנו משם ועכשיו גם הביאנו אל הארץ הטובה. אנחנו לא עבדים יותר. אנחנו לא צריכים כבר לעשות לילדים הצגות של עבדות ומאכלים של טיט. להיפך, אנחנו צריכים להצליח ליטוע בהם הרגשה של חירות, של עצמאות ושל אחריות. עלינו לצאת באמת ממצרים ומעבדות פרעה ולקבל כבר את מלכותו של הקב"ה ולהתדבק במידותיו.
"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכר את בריתי.“
כיצד יצאנו ממצרים? הקב"ה ישב בשמיים וכרה את אוזנו. ומשצעקנו, אץ להושיענו והוציאנו לחירות.
עכשיו מישהו אחר זועק את הזעקה. מישהו אחר נאנק תחת העול. מישהו אחר סובל מחוסר שוויון והזדמנות. ועכשיו התור שלנו לשמוע אותו ולמהר להושיעו.
נכון שלימדו אותנו כל השנים שפסח זה מלשון 'פה-סח' ועלינו לספר ביציאת מצרים ולא להפסיק לדבר. אבל בארץ ישראל, אולי מותר לנו גם קצת לשתוק. אולי אפילו חובה עלינו קצת לפסוח על הדיבורים ופשוט לשבת עם הילדים בשקט. או אז הילדים באמת ישאלו "מה נשתנה? למה כולם שותקים?”
ואנחנו נענה להם – "היינו עבדים במצרים אבל עכשיו כבר לא, כי ה' שמע את זעקתנו. והלילה, כיצד נשמע את הזעקה של האחר אם לא נשתוק קצת?”
