מישהו דואג לי שם למעלה

מאת: חגית ברטוב, אתר מדרשת

מוזר עד כמה ליום הזיכרון יש פס קול, כמעט אי אפשר לעבור את היום הזה בלי לשמוע את השירים האלה, של יום הזכרון, ההכרחיים יותר (אחי הצעיר יהודה, הרעות, מה אברך, אליפלט,  בשביל אל הברכות, וכן, גם הילדים של חורף 73 שמתנגן כרגע ברקע) וההכרחיים פחות, ומדי פעם מגיח איזה שיר חדש (קצר פה כל כך האביב) ומצטרף להכרחיים ולפעמים עורך מוזיקלי יצירתי שולח כמה בלוני ניסוי (מיותרים בדרך כלל). (YNET סיפקו לנו השנה רשימה מלאה, מורכבת מכל הנ"ל).

מבירור קצר באתר שיודע הכל - ויקיפדיה- מסתבר כי הנוהג לקיים ערב שירי לוחמים החל בשנות השבעים בטכניון בחיפה והתפשט לרחבי הארץ בתחילת שנות ה- 80.

בכל זאת אני מגלה שאף פעם לא שאלתי את עצמי - איך זה שמכל הימים בלוח השנה, דווקא ליום הזה יש פס קול, הכרחי, הרי אם לא אשמע את ההכרחיים ארגיש כמעט כאילו שאכלתי ביום כיפור.

שירי לוחמים? האם זה המיתוס הישראלי של "יורים ובוכים", האם זהו סימון היום כיום רגיש ולא יום מליטריסטי, כמונו כולנו שרק רוצים שלום? או שמא השירים האלה נועדו כדי להסתיר מאתנו עד כמה מיותרים אלפי הקברים הללו, להסתיר את השאלה  - האם הם באמת בלתי נמנעים?
ואולי באמת, יש יופי ביכולת שלנו לעזוב בצד את כל השאלות הקשות ורק לבכות את דודו ואליפלט ואורי, אולי רק פס הקול הזה קורע הלב יכול לעשות זאת.
פס הקול מחזיר אותנו אל התמימות אל החלום של מי שהיינו או רצינו להיות, אל "הנעורים שבאו פתע אל סופם". כי מול המוות הצעיר הזה, אל מול החמצת החיים האיומה הזו, נעלמים הציניות והביקורת והכעס ואנחנו יכולים לחזור לרגע להיזכר במי שרצינו, כל אחד מאתנו וכולנו ביחד, להיות.

ועוד מחשבה: ראיתי השבוע סרט שנעשה עבור 'עובדה' על יחידה שאיבדה שניים מלוחמיה וחבריהם מקיימים סדנא של שבוע לעיבוד החוויה. אחד מהם, דתל"ש כנראה, אמר: "מאז שעברון מת יש לי עוד אלוהים, אני מסתכל למעלה וחושב שהוא רואה אותי מלמעלה".
וחשבתי על כל השירים שיש בהם את הכפילות הזו, בין האלוהים לבין המת (מישהו, אבא של אביתר בנאי) אל המחשבה הזו, שהמת, שחייו הוחמצו, נמצא במקום של אמת, במקום בו אין יותר ספקות על צדקת דרכנו וצדקת מנהיגנו, המקום שיודע, שמבין, שמבחין בין אמת לשקר, בין אשליה למציאות.

ושוב אנחנו חוזרים אל הרצון שלנו לחזור אל המקום או אולי למצוא את המקום בו לא יהיה כל כך קשה לבחור (בקלפי או לאיזו הפגנה ללכת ועל איזו עצומה לחתום). "מישהו דואג לי שם למעלה" אנחנו שרים ורואים לנגד עינינו את אלו שלא הצלחנו לשמור עליהם אך הם שומרים עלינו, ושומעים אותנו שרים, ומכוונים אותנו (אולי רק לרגע) בדרך הנכונה, הדרך של הלב, התמים, המאמין. הדרך, שבארץ הקשה הזו קשה כל כך לזכור אותה בין ביקורת הכרחית אחת לשנייה. רק שירים יכולים להזכיר לנו את אלו, ולכן אנחנו מוכרחים לשיר.

ואולי, מתעורר בי שוב הקול הביקורתי, השירים האלה מכוננים מחדש את היחד הישראלי שהוא אשכנזי כל כך, (נכון יש כמה שירים 'מזרחיים' שהצליחו להיכנס לרשימה הקנונית, אבל הם לא הרוב) וגברי כל כך (בטח שיש שם נשים - הן כולן מחכות בחלון או ליד השער), אולי התמימות הזו היתה טובה רק לאחדים? ואולי לא?



אני מאמין - על גבורה וגאולה

מאת: חגית ברטוב, אתר מדרשת


הערב, ערב יום השואה שמעתי שוב את הניגון קורע הלב של ר' עזריאל-דוד פסטג, אני מאמין, וקראתי את סיפורו המופלא של ניגון זה: פסטג, חסיד מודזיץ', היה בקרון דחוס בדרך לטרבלינקה כשלפתע החל לשיר את הניגון המופלא הזה, ובאמצע השירה כשעשרות חבריו לקרון מאזינים לו בפליאה, עצר ופנה אל האנשים שהיו עימו בקרון והציע להם עסקה - מי שיברח ויביא את הניגון אל הרבי ממודזיץ' יקבל מחצית מהעולם הבא של פסטג.
שניים ברחו, אחד ניצל והצליח להגיע אל הרבי ולהביא אלינו את הניגון. (מוזמנים לקרוא את הסיפור המלא באתר הפיוט)

נדמה לי שאין סיפור גבורה גדול מסיפור זה, אף כי קשה ואולי אסור לדרג את הגבורה, אך אם יש משהו שנותן תקווה ביום כזה, ביום שמזכיר לנו שבני אדם יכולים להיות רשעים באופן בלתי נסבל, זהו הסיפור הזה על כוחה של הנפש להאבק במי שמנסה לפגוע בה, ביכולתה של רוח האדם לעלות למעלה, להאמין ברוח הטוב, בגאולה.

אני לא חושבת שזהו סיפור דתי במובן המקובל דווקא; זהו סיפור של אדם העומד אל מול השטניות ומסרב לקבל שכך הוא העולם, הוא מתעקש לתת קול לנשמתו, קול לאמונה כי העולם יכול וצריך להתנהל בצילו של המשיח הגואל, בצילו של הטוב. הוא מתחבר אל המוזיקה, אל הניגון שמחבר בין שמיים לארץ, כי הוא מבין שהמוזיקה היא כלי המלחמה הנכון, הוא מעיז להבטיח למי שיסתכן ויברח מהרכבת כדי להביא את הניגון אל הרבי שכר כל כך מופרך ברגע זה - מחצית מהעולם הבא שלו, מחצית מהטוב שצפוי לו - כי עבורו, הטוב הזה נוכח בעולם לא פחות ואולי יותר, מהרוע שבתוכו הוא שרוי.
הסירוב להיכנע לקולו של השטן האנושי הוא גבורה, הסירוב לוותר על קולה של הנשמה, כשמסביב כמעט ונמחקה הנשמה האנושית - היא גבורה.
ואולי ניתן לומר שר' עזריאל-דוד פסטג בניגונו בתוך הקרון הנעול הצליח ולו לרגע לגאול את העולם, לגאול אותו מהשתלטות הרוע.

אחד במאי: חג הפועלים במקרא ובחז"ל

מאת: ליאור טל, ראש מכינת בינה ע"ש לובה אליאב

החשיבה על חובות המעביד כלפי העובד מתחילה עוד במקרא:

"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים, כד, יד-טו); "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא יט, יג). התורה מזהירה את המעסיק לבל יעכב את תשלום משכורתו של שכיר שעובד על בסיס משכורת יומית. היא גם מצווה לא לעשוק את רעך ולא לעשוק שכיר עני. מה פירוש לא לעשוק? ניתן לפרש זאת בדרכים רבות, החל מקיום הוגן של חוזה, דרך תנאי עבודה נאותים ועד לשכר מינימום סביר. ניתן לראות כאן ניצנים לצורת מחשבה המכירה בהגבלת כוחו של המעסיק ובזכויותיו של העובד. צורת מחשבה זו פותחה על ידי חז"ל.

כך נכתב במשנה לפני כ 1800 שנה – "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון - יזון, לספק במתיקה - יספק, הכל כמנהג המדינה" (מסכת בבא מציעא, פרק ז, משנה א). שעות העבודה של הפועלים והשאלה האם הם מקבלים ארוחה במהלך היום ומה היא כוללת, תלויה במנהג המקום ולא במעסיק. הכוח להכריע על תנאי העבודה מופקע מידיו של המעסיק ומועבר לקהילה. הגמרא מחדדת את העניין ומדגישה שגם אם המעסיק משלם להם יותר, על מנת שיעבדו שעות נוספות, הפועלים יכולים לטעון שעבור התשלום הנוסף הם עבדו טוב יותר ומהר יותר, ואין הם מחויבים להמשיך ולעבוד. חידוד זה מבהיר כי מדובר כאן במגבלות על המעסיק, או בניסוח אחר – בחובותיו של המעסיק. שילוב מאוזן יותר בין שיח חובות לשיח זכויות, חשיבה מחוץ לגבולות ה "מגיע לי" ו "מגיע לו", יכולה להבנות תודעה מוסרית וחברתית מוצקה יותר.

הפילוסוף והפרשן החשוב עמנואל לוינס כותב בנוגע למשנה זו: "ברור לגמרי שמן המילים הראשונות מכריזה המשנה על זכויות האדם האחר, גם אם אדם זה נמצא במצב נחות ומסוכן עבור חירותו, שהרי זה מצבו של הפועל השכיר. מצב זה מסוכן עבור חירותו, מפני שהוא עשוי לאבד את חירותו מבלי לסבול שמץ של כפייה. הוא עדיין פועל מרצון, שהרי הוא מתחייב ונמצא ביחס בין-אישי של משא ומתן. אבל אותו משא ומתן נמצא על גבול הניכור, והחירות הופכת באופן חופשי לשעבוד. סוגייתנו מלמדת שאי אפשר לקנות את הכל ואי אפשר למכור את הכל. חופש המשא ומתן מוגבל, והגבולות מתחייבים בשם החירות עצמה" (לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 120).

בדברים הנפלאים של לוינס טמונה ההבנה שפעמים רבות השכיר החופשי-לכאורה, מנוצל והופך למשועבד. עבד מרצון. תנאי החיים הקשים גורמים לו להסכים לניצול. התחרות בשוק, העובדה שעל כל תפקיד מתמודד יותר מאדם אחד, גורמות לו להיות בחרדה ובעמדת חולשה. בסופו של יום, היחס לעובד הוא פונקציה של עלות מול תועלת, ובכל רגע ניתן להחליפו בעובד אחר.

תהלוכת אחד במאי של חניכי תנועת "הנוער העובד",
ברחוב סוקולוב בהרצליה, שנות ה- 50

מהפכת הפועלים הגדולה היא ההכרה בזכויות השכיר ככאלו שהוא עצמו לא יכול להפקיע אותן. הכרה המונעת את גיבושם של חוזים משעבדים. למרות קיומם של דיני עבודה סבירים בישראל, דרך ארוכה עוד לפנינו בעניין זה. חוק שכר מינימום, כמו שורת חוקים אחרים, פעמים רבות לא נאכף. הפועל שמרוויח פחות משכר מינימום פוחד להתלונן, שמא יאבד את עבודתו. במקומות שונים מנסים בדרכים לא חוקיות למנוע מעובדים להתאגד יחד בשל הידיעה שלעובדים מאוגדים יש כוח רב בהרבה מאשר לעובד היחיד (קל לפטר עובד ולהחליפו, קשה לפטר את כל העובדים יחד ולהחליפם). אבל הבעיה היא לא רק באי אכיפת החוק.

בעיה מרכזית ביותר היא בעיית השכירים העניים. רוב השכירים בישראל מקבלים שכר נמוך באופן אבסורדי. מעל מחצית מהשכירים במשק מרוויחים פחות מ 6000 ש"ח ברוטו בחודש. אנשים אלה עובדים בחברות בהן המנהלים יכולים לעיתים להרוויח מאות אלפי שקלים, והבעלים משלשלים לכיסם מיליונים. יש כסף, יש רווחים, הם רק לא מגיעים לאלו שמייצרים אותם. בעוד שהשכר הממוצע למשק בית בעשירון העליון בישראל הוא 35,900 ש"ח לחודש, בעשירון התחתון הוא רק 2916 ש"ח. אפילו הצעתם של הח"כים יחימוביץ וכץ להגביל את שכר הבכירים בחברות ציבוריות לפי 50 (!) משכר העובד הזוטר ביותר בחברתם נתקלת בהתנגדות גדולה. אגב, כוחה הגדול של הצעה זו הוא לא בהגבלת שכר הבכירים אלא בכך שבשל תאוות בצע אנוכית הם יגדילו את שכר הזוטרים. תוספת של 1000 ש"ח לעובד זוטר תהיה שווה לבכיר 50000 ש"ח. הבעייתיות היא שזה עלול לגרור מבצעי "התייעלות" שפירושם לרוב פיטורי עובדים.

הכלל שהנחה את המשנה, כנראה בשביל לצמצם את כוחו של המעסיק ולהגדיל את כוח הקהילה, היה ש "הכל כמנהג המדינה". הבעייתיות בכלל זה היא שלעיתים מנהג המדינה עצמו הוא בעייתי ומעוול. אבקש להאיר בעיה השייכת דווקא לאלו שמשתכרים יפה - עובדים בדרגי ביניים ובתפקידים מקצועיים בענפים מסוימים נאלצים היום לעבוד 12-13 שעות עבודה ביום. שכרם הגון ואף למעלה מזה, תנאי העבודה מצוינים. אבל הנורמה הארגונית תובעת מהם לעבוד לפחות מחצית היממה ופעמים רבות לקחת את העבודה איתם הביתה. זהו מנהג המדינה בענפים רבים ובעיקר בהיי טק ובביטוח. אנשים מוצאים עצמם בכלוב של זהב, מבינים שאם ברצונם להתקדם במקצוע שלהם, תוך שמירה על רמת שכרם, הרי שאין לאן לברוח – כמעט בכל מקום עבודה הם יצטרכו להשתעבד לעבודתם. הכלוב זהוב, החוזה חוקי והכל נעשה מבחירה חופשית.

אני כַמֵהַ ליום שהאחד במאי יהווה סמל גם לעובדים האלו שצריכים לזעוק את שבר השעבוד לעבודה, גם אם זו מתגמלת אותם היטב, ולפעול למען שינוי מנהג מדינה זה, שבמקצועות רבים אין דרך להמלט ממנו. הרעיונות מאחורי האחד במאי מושרשים היטב בכתיבה היהודית רבת השנים. זהו חג רלבנטי לכל עובד ולכל אדם המבין שיש להגביל את כוחם העצום של השולטים במשק ולוודא שזכויותיהם של עובדים לא יוקרבו על מזבח אליל האפקטיביות והרווחיות. 


הרשימה פורסמה לראשונה בNRG מעריב

עושות סדר

מאת: חנה פנחסי, דוקטורנטית במחלקה למגדר באוניברסיטת בר אילן, ומנחת בית המדרש "אשה אל אחותה" במרכז יעקב הרצוג ובית מדרש  "חיידר משלך" במכון שלום הרטמן.

השבוע, בעיצומן של ההכנות לפסח שתי קבוצות של נשים בצפון וגם בדרום יערכו לעצמן 'סדר נשים'. זו תהיה הזדמנות עבורן- דתיות וחילוניות בכל הגילאים - להתכנס ולהתכונן לחג יחד עם חברות לבית מדרש נשי. זה יהיה חגיגי, עם כוסות יין ואוכל טוב (על טהרת החמץ!) גולת הכותרת תהיה הגדה שהן עצמן חיברו.

אז על מה הן כותבות? הן מספרות על יציאת מצרים של עצמן. על האימהות  שלהן, ועל משמעותו של פסח בארץ הזאת, כנשים, והכל בהשראת ההגדה המסורתית.

'יוצאת ממצרים' כותבת חגית אקרמן בהגדה של 'ניגון נשים'  : לא ביד חזקה / ולא ובזרוע נטויה / ולא ובמורא גדול ולא ובאותות / ולא ובמופתים /אלא בהיסוס, בצעדים קטנים, בהולת חושך  ברוך/ בדבקות / ובכוונה / ובדיוק / ובאהבה / נושאת סימנים קטנים כמו קמטי הזמן העובר, וחילופי עונות, גופי המשתנה, פניני געגועי, ועצירות רבות לשאול מה// יוצאת ממצרים.

כנשים הן מביטות שוב אל  "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" המסורתי שתבועים בו האב והבן, וכאמהות מול בנותיהן הן פותחות שיחה אחרת, הנוספת אל ה'הִגַּדְתָּ'. ראו  מה מציעה שרונה זילברשטיין (מדולג): "בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"  והגדת לבתך ביום ההוא לאמר:הגידי לה: היי למדנית וסקרנית, היי מעורה ופעילה.. כברוריה./

הגידי לה: תתאמצי ! תשקיעי ! תתמסרי ! אל תוותרי ! כאשה הגדולה משונם./
הגידי לה: תהיי בעלת דעה. אמרי את דעתך. אל תשבי על הגדר. עשי מעשה. כיהודית. /
הגידי לה: אל תעמדי מנגד - הצילי נפש בעולם, ובכך תצילי עולם ומלואו. כבת פרעה. /
הגידי לה: אל תתני לאיש לעשות בגופך וביופייך כחפצו. כוָשתי./
הגידי לה: התפללי, שאלי את שעל ליבך. כחנה./
הגידי לה: תכנני, חשבי רחוק. ראי את הנולד. עשי לך תחבולות. כאסתר./
הגידי לה: כבדי את אבותיך ואימותיך, נצרי את מורשתם. כאימך. / אם תרצי, הרי לך הגדה ".

יש בהגדות האלה של הנשים תנועה מתמדת בין אמירה אישית מאד כמו הדברים התמציתיים שכותבת מרים תמיר על הסימנים: 
"התקדשתי / התרחצתי / התרפסתי / נחציתי / וחציתי / ושוב התרחצתי / רציתי להגיד / אך לא מצאתי / לא יצאתי / המרור נכרך אחרי / ניסיתי להצפינו / אך הוא לא צף / ועלה על השולחן / האם לברך / או להלל / נתרציתי".
לבין כתיבה ממבט רחב יותר כמו המדרש (שוב מקוצר, מצטערת) של חגית ברטוב   שכתבה להגדה של בית מדרש 'עיתות' במרכז יעקב הרצוג:

"..וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ –  זה קולה של שרה אמנו שציווה הקב"ה לאברהם לשומעו, שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, ... כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ.. וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ –  זה עונייה של חנה שנאמר: וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, ה' צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וְאֶת עֲמָלֵנוּ –  אֵלוּ נשות החיל שאינן נחות לרגע שנאמר:  הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר;    מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ. וְאֶת לַחֶצֵנוּ –  זה הלחץ המושתק המחכה בליבן של נשים להיגאל.. וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים. עתיד הקב"ה להוציא את הנשים כולן מכל שעבודי מצרים ושאר שעבודים בהם הן נתונות, לא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבודו וּבְעַצְמו".

אבל המבט הוא גם החוצה. המשתתפות ב'סדר נשים' לא יכולות ולא רוצות להתעלם מההקשר החיים כאן ועכשיו. רחל ברזלי, אמא של חייל קרבי, מקבוץ סעד שבעוטף עזה כותבת לאביבה שליט:  

"נקרעת מכאב לב / מחוסר אונים / וגעגוע./ משוועת כל לילה / אל השחר כי יפציע./ בוערת באש האימה / החידלון / והתעתוע. / היגמר הסיוט / ומתי? מי יודע. / חג חרות, וחג הדרור ובנך כלוא בשבי, בבור.// מחלון ביתי שאל עזה צופֶה // שולחת חיבוק וחיזוק אליך, שם במיצפֶה./ ומאחלת שחוט המשי הדק / שמרחמך אל ליבו של בנך נמשך / חומות אדישות ואטימות יבקיע / עד שגלעד הביתה יגיע."

אבל יש גם מחשבה עקרונית יותר. אסתר פישר כתבה על ההיפוך שיש בסיפור שבהגדה על החכמים המסבים בבני ברק. שם תלמידים צעירים נוזפים בחכמים המבוגרים שנסחפו  בלימוד, בשיחה ומחשבה סוערת ושכחו קריאת שמע של שחרית. כמעט גלשו, כמעט נפרצה המסגרת. אולי שם טמונה החירות: בהחלפה של התפקידים, ב(כמעט) ערעור המסגרת. בעיני, סדרי הנשים האלה הם הזמנה למחשבה על הערעור המבורך הזה, על חירות המחשבה, זו שתיגע בקושי, בכאב, ותנסח בכוחות מחודשים את החלומות העתיקים.

אחרי ערב קסום כזה חוזרות הנשים הביתה אל ליל הסדר האמיתי בחיק המשפחה, כמו כל עם ישראל אבל אליו הן מגיעות כשהנפש פקוחה יותר, מעוררת וכמהה. כדאי לקוות שהן יביאו אל השיחה הקולחת בשולחן של משפחתן משהו ממה שכתבו או שמעו, והדברים יהדהדו ויחלחלו אל כולם.

ובינתיים, בשבוע הלחוץ הזה - אני מכירה את זה מעצמי - לרגעים בין מגירה למגירה אני מתיישבת  ליד המחשב ומציצה לעולם. אם גם אתם גונבים רגע כזה של חירות הנה הזדמנות להקשיב לקולות שיכינו אתכם לחג מצפון וגם מדרום. ומי שגאל אותנו מעבדות לחירות הוא יגאל אותנו בקרוב. אמן.

כמו פאלפל על הראש

חגית ברטוב, אתר מדרשת

בשבוע שעבר השתתפתי בפגישה שעסקה בקליטה תרבותית של דוברי רוסית בישראל. בתחילתה של הפגישה בקשה אירנה, שהנחתה את המפגש, שכל אחד יספר משהו אישי על מפגש בין דוברי רוסית לחברה הישראלית.

המשתתפים התחילו לספר ולי נקרע הלב:

איליה, מנחה קבוצות מדימונה, סיפר שגילה שבדימונה עירו יש כל כך הרבה דוברי רוסית שלא מדברים על הזהות שלהם, גם לא בינם לבין עצמם, גם לא עם ילדיהם שמקבלים מכות בבית ספר כי הם "רוסים", אבל לא מדברים עם אבא ואמא כדי לא להכאיב להם. וגם כי אבא ואמא לא יודעים בעצמם, פשוט כי אין להם זמן או כסף להקדיש ללימוד.
אירנה סיפרה על אמא אחת שבקשה להשתתף ביחד עם בנה במחנה קיץ משותף להורים וילדים שעוסק בזהות ובתרבות ישראלית ויהודית, האמא הזו עוסקת בתרגום מרוסית לעברית ולהפך, אבל שאלה בחשש אם מותר להם להשתתף כי היא "רוסיה" (כלומר לא יהודיה).

חגית מהנהגת הנוער העובד והלומד, סיפרה על מדריכה בת 20 שחיה בקומונה של התנועה וגילתה בשנה האחרונה, שלמרות שהוריה עלו בתחילת שנות ה- 80 אחרי שגם ישבו בכלא בברה"מ על מאבק על זכותם לעלות לארץ, למרות כל זאת, פתאום התברר שהיא לא יהודיה, כי אמא שלה לא. היא בקשה להדריך כעת בני נוער דוברי רוסית, אבל היא בעצמה לא ממש יודעת את השפה, ובטח לא את השפה שבה יכולים לדבר אנשים שהם "לא יהודים" בישראל, ומה היא תעשה עכשיו בקומונה שבה מובן מאליו ש"כולם" יהודים?

ואלאונורה, שמנהיגה קהילה של דוברי רוסית באשדוד (קהילה עם תפילות וחגים ושבת והכל), סיפרה על אבא ובן בגיל בר מצווה שהגיעו אליה כי הילד רוצה לחגוג בר מצווה- כמו כולם, אבל אמו לא יהודייה. וכשהלכו לרב לבקש עזרה, הרב אמר לילד שהוא יכול להניח תפילין אבל זה יעזור לו כמו לשים פאלפל על הראש. והאבא "איש יפה וגדול וחזק" כמו שאמרה אלאונורה, עמד לפני אלאנורה (שגם היא יפה וגדולה וחזקה) עם דמעות בעיניים וביקש שיעזרו לבן שלו להיות שייך.

ואני ישבתי שם, מרגישה את השייכות המובנת מאליה איתה גדלתי, השייכות לארץ הזו ולתרבות הזו ורציתי לבכות.

כמעט פסח עכשיו, ועוד מעט נחזור ונספר על משה שלא פחד לצעוק "שלח את עמי", אותו עם שהתברר לו שהוא שייך אליו רק בגיל מאוחר, אחרי שהיה נסיך מצרים. ומשה זה, שהיה צריך לברוא את זהותו ולספר לעצמו מחדש את סיפורו כדי להשתייך לעמו, הוא שהוביל אותנו בדרך להפוך למה שאנחנו.

כשהייתי נערה קראנו כולנו בהתרגשות לעבר הקרמלין המפחיד "שלח את עמי" ונסענו במיוחד לנתב"ג כדי לקבל את אידה נודל שהצליחה כמו בני ישראל לצאת מעבדות לחירות.
ואז הם הגיעו בהמוניהם, המון יהודים שהתפללנו שיצאו כבר ממצרים, אבל הזהות שלהם לא לגמרי התאימה למה שמקובל אצלנו, ולחלקם אין מושג מה בדיוק זה אומר, ואחרים יודעים ובעיקר יודעים שהם לא. וחלקם מגלים את זה מאוחר יותר. והם רוצים להיות שייכים אבל לא רוצים לוותר על מי שהם.

בעקבות הפגישה ראיתי את הסרט מרכבה ירוקה, המספר על יאיר/סשה - בחור ממוצא רוסי, שחזר בתשובה. בראשית הסרט הוא קומונר בבני עקיבא שעומד להתחתן כשלפתע הוא מגלה בין חפציה של אמו המתה שרשרת זהב עם צלב.

'תגיד לי את האמת של מי הייתה השרשרת' אומר יאיר/סשה לאבא שלו.

'איזו אמת אתה רוצה לדעת? את האמת האמיתית או את האמת של הדוסים שלך'? עונה האב ברוסית.

'מה זאת אומרת'? שואל יאיר/ סשה

'אמא שלך הייתה יהודיה, יהודיה אמיתית. היא אפילו הלכה עם מגן דוד בזמנים שזה היה מסוכן. היא התעקשה שיעשו לך ברית מילה כשגם זה היה מסוכן. אמא שלך הייתה יהודיה'

'אז של מי השרשרת'? מתעקש יאיר

'של אמא שלה – סבתא שלך', עונה האב

'אז היא לא הייתה יהודיה' נאנח יאיר, 'אם סבתא לא אז גם אמא לא, אתה לא מבין'?

'אני מבין' עונה לו האבא בעברית ואח"כ ברוסית, 'אני מבין שאתה נותן לאיגוד של רבנים להחליט מי היתה אמא שלך. תתבייש!'

 וכשהוא הולך להתגייר ולטבול במקווה לפני שלושה רבנים, הם אומרים לו בטון פטרוני: "עכשיו אתה מקבל נשמה חדשה" והוא שואל "ומה עם הנשמה הישנה?" זו שאיתה הוא חזר בתשובה ולמד ש"ס ופוסקים ושמר שבת ונגיעה, מה עם הנשמה הישנה "אני אוהב את הנשמה שלי" הוא צועק ועוזב את הרבנים בלי לטבול

ומה עם הנשמה הישנה? ומה עם הזהות הישנה? ומה נעשה אנחנו בערב פסח עם כל אותם אנשים שיצאו ממצרים אבל יש להם נשמות שחייבות להתחלף כדי שהם יוכלו להשתייך? ומה נעשה והם לא רוצים להיות דתיים, רק להשתייך?

קראתי השבוע מאמר של מורתי טובה אילן העוסק בבתי המדרש הפלורליסטיים, ובתוכו היא מצטטת את סארטר שכתב במסתו "הרהורים בשאלה היהודית": "להיות יהודי, פירושו להיות מושלך ונעזב לתוך מצב יהודי, ועם זאת להיות אחראי בכוליות האישיות ודרכיה לגורלו ומהותו של העם היהודי".

כולנו מושלכים אל גורלנו, וחלקנו הושלכו מארץ לארץ ומזהות לזהות. נדמה היה להם שהם יוצאים משעבוד שמשעבדת אותם זהותם השונה רק כדי לגלות שהם שוב משועבדים לזהוי שמזהים אותם האחרים.

אני לא מבקשת לבטל את כל החוקים, גם לא את כל הגדרות שבין הזהויות. אבל אני מבקשת שתקשיבו לכל מי שמשועבד בארץ הזו, עד כי אינו יכול בבטחון לחפש את זהותו, את הסיפור המכונן שלו שקשור או אינו קשור אלינו, סיפור אותו הוא יוכל לשים בגאווה על ראשו כך שאף אחד לא ילעג לו ויאמר לו שיש לו פאלפל על הראש. רק להקשיב ולבכות איתו קצת על הנשמה הישנה והנשמה החדשה, מתוך בטחון שמתוך הבכי המשותף תבוא הגאולה.

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" – מחשבות סביבתיות לחודש אדר

מאת: עינט קרמר, מנהלת עמותת טבע עברי – אחריות סביבתית יהודית. 

"אז למה תרצו להתחפש בפורים?" שאלתי את בנותיי עם כניסתו של חודש אדר (א) , כולי חדורת מוטיבציה ליצירה מקורית ומשותפת. אחרי סיעור מוחות הזוי במיוחד, החלטנו להתחפש המשפחה כולה לערוגת הגינה, כשהבנות יזכו להיות גזר וברוקולי, והתינוק יהיה תולעת המנסה להזדחל אל הירקות J  

עבר חודש, שבועיים ל"שעת השין". הקטנה הודיעה שהיא לא רוצה להיות גזר - גזר הוא  לא נסיכה, ומסתבר שזה בעוכריו. הגדולה מצטרפת – גם הברוקולי  לא לובש שמלה עם נצנצים. כשמוסיפים את שני אלו לעבודה שרעיונות מקוריים מצריכים השקעת זמן ויצירתיות, בעוד שרעיונות לא מקוריים מצריכים בעיקר השקעת מזומנים, נראה כי  אגיע לחג הפורים עם שתי מלכות של לבבות ופרחים (או שירים וריקודים, לא ממש מבדילה).

חוויית התחפושות המשפחתית שלי שולחת אותי אל הסיפור הפותח את מגילת אסתר:

מגילת אסתר נפתחת בתיאור משתה בארמון המלך אחשורוש  "הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה" (אסתר א א )  -  נתח גדול מהעולם שהיה מוכר אז.  המשתה, שנמשך חצי שנה תמימה (!) נועד לשרי המלך ולעבדיו – מן הסתם שליטי וברוני העמים הכבושים. חצי שנה תמימה הם בילו בלחגוג , לשתות ולסבוא, על חשבון המלך אחשורוש , או שמא נאמר על חשבון המשאבים הגזולים של בני עמם (?).   

אך סיפור המשתה לא נגמר כאן. אחרי חצי שנה של סביאה עם האלפיון העליון, פותח אחשורוש את שערי הארמון לעם כולו למשתה מטורף בן שבוע ימים. מסתבר, כי כבר אחשורוש ידע שהדרך הטובה ביותר למנוע התקוממות מול שיטה רהבתנית ורעבתנית הנוגסת במשאבי המדינות ופוגעת בחברה ובסביבה היא באמצעות מכירת  אשליה כאילו כולנו שותפים לחגיגה (ואם לא, מדובר במקרה ביש מזל, שעוד מעט יתהפך וגם אנחנו נקבל את חלקנו מהעוגה, שכן המערכת פועלת לטובתנו).

במהלך המשתה הוציא המלך צו כי יש לעשות " כִּרְצוֹן אִישׁ-וָאִישׁ"  – דהיינו, לספק את גחמות כל אחד מהחוגגים. חז"ל הרימו גבה אל מול צו זה של אחשורוש – וכי איך אפשר לרצות את כל האנשים ביחד? הרי הרצונות האנושיים מגוונים כאנשים עצמם. אך גם כאן "עלה" אחשורוש על משהו שדורנו שכלל לדרגת אומנות -  ניתן לספק את רצונותיהם הפרטיים של כלל האנשים, אם דואגים מראש שכולם ירצו אותו דבר. אחשורוש השיג את זה בחלוקת משקאות חינם. דורנו  נוקט בכלים מתוחכמים יותר אך התוצאה זהה , ויעידו על כך בנותי , מלכות הפרפרים והפיות (או שמא זה מלכות האביב והצרצרים?).

נקודת השיא המתוכננת של משתה אחשורוש היתה קריאתו להבאת ושתי לתצוגה, וכתר מלכות לראשה. חז"ל הסבירו שהכתר היה אמור להיות כל לבושה של ושתי, כחלק מהתפארות אחשורוש ברכושו. האם אנחנו מאוד רחוקים ממצב התודעה הזה? האם הוא נחלת גברים בלבד, או שגם אנחנו מחפצנות את עצמנו לדעת כדבר שבשגרה, על מנת לקבל הכרה זו או אחרת מהחברה, או כי מכרו לנו שכך מתנהל העולם? (כבר הזכרתי את מלכות החרציצים והשמנטפים שאני מגדלת? שימו לב לסרטון הבא).

נקודת המפנה בסיפור המגילה הוא ברגע בו אסתר, מלכה בכורח שהובאה לארמון עם עוד אלפי בתולות בצו מלכותי,  מחליטה לקחת אחריות על הדרך בו מתנהל העולם שבו היא חיה. היא עושה זאת בכלים של התקופה, אך מתוך חזון של מציאות טובה יותר. כתוצאה ממעשיה מגיע רווח והצלה ליהודים (וזה מקור החג), אך גם משתנה משהו בעולם.

הסיפור של מגילת אסתר הוא סיפור ההצלה הפלאי של היהודים מאויביהם,  אך הוא גם סיפור של חברה רהבתנית ורעבתנית, הון המחובר לשלטון, מכירת אשליה של שפע להמונים, חיפצון נשים, והכח של היחיד להוביל מהלך של שינוי ותיקון.

אני מאחלת לכולנו פורים שמח, משמעותי, עם תחפושות מקוריות תפורות וגזורות ביד  (או מוחלפות בשוק תחפושות קהילתי) עם משלוחי מנות לשכן שאתם לא ממש מכירים, ורצוי שיהיה בהן משהו בריא, עם קיום מצוות מתנות לאביונים הנזנחת ונשכחת, ובעיקר עם תודעה שאפשר לעשות הכל גם אחרת.

משנכנס אדר מרבין בשמחה

מאת: בשמת חזן ארנוף
במאית תיאטרון, סופרת ומנחת בית מדרש לאמנים, מתגוררת בניו יורק בשנים האחרונות עם משפחתה

זיכרון הילדות הקולקטיבי הקשור בראש חודש אדר, קשור בהתחבטות ובהתרגשות הכרוכות בהתחפשות לפורים. האפשרות להמציא ולמצוא זהות חדשה, האפשרות לשחק ולהיות מישהו אחר, היא אפשרות קסומה המושכת את הלב.

שורשיו של התיאטרון היהודי נעוצים עמוק במסורת ה"פורים שפיל", אותו משחק פורים שהיה משוחק כחלק מהווי הפורים. להקות קטנות היו מוקמות מבעוד מועד לצורך העניין, וממחיזות את סיפור המגילה כשהן קושרות קשרים רלבנטיים, מתוך בדיחותא, למתרחש בקהילה ובסביבה. הלהקות היו עוברות מבית לבית בזמן סעודת הפורים, ומשחקות את משחק הפורים שכלל לרוב חרוזים, שירה, מוזיקה והלצות והיה כרוך בהתחפשות לדמויות (כולל דמויות הנשים, כמובן). תמורת ההופעה היו בעלי הבית מזכים את השחקנים במעות פורים. לאורך ההיסטוריה היהודית שאינה משופעת בדוגמאות של הצגות תיאטרון, היווה חג הפורים הזדמנות לעשייה מסוג אחר, להלצה, לשנינות, למשחק, ומעל לכל – להתחפשות.

חז"ל אמרו כי אדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו. בפורים אנו מצווים לשתות "עד דלא ידע" מתוך מטרה להגיע לחשיפת אמת פנימית ועמוקה, שמסיכות היום- יום מסתירות. דמות ה"שוטה" והליצן בתיאטרון מזוהה עם היכולת המהותית לומר את האמת. הקשר הדו משמעי בין בד לבדיה, בין בגד לבגידה, בין חיפוש והתחפשות ובין ערמומיות וערום הוא קשר שבא לידי ביטוי בכל מהותו של חג הפורים ובמגילה השואלת שאלות נוקבות ורלבנטיות על הקשר שבין הנושאים הללו.

מגילת אסתר נסובה רבות סביב שאלת הפנים והחוץ. נושא הבגדים וההתחפשות, הקשר בין בגד למהות ובין גילוי לכיסוי, נבחן בה לעומק. החל ממיאונה של ושתי לבוא לארמון הגברים כשכתר לראשה, מהופעתה הראשונה של אסתר המסתירה את זהותה ("אינה מגדת את עמה ואת מולדתה") והדגש על כך שלא הוסיפה דבר על התמרוקים אותם קיבלה מיד סריס הנשים, דרך מרדכי היושב בשער המלך בלבוש שק ואסתר שמתחלחלת ושולחת לו בגדים, וכלה באסתר הלובשת מלכות (תרתי משמע) כהכנה לפגישתה עם המלך - לקראת חשיפת זהותה ובקשתה, עד להלבשתו של מרדכי בבגד מלכות שלבש המלך, על ידי המן (יוזם הרעיון האיש המסונוור ממחוות חיצוניות) הנושא אותו על סוס ברחבי העיר ומכריז "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". הקשר בין לבוש המלכות של מרדכי ובין לבושו של יוסף, המשנה למלך, גלוי אף הוא.

בפיוט "סופרים קרא" (ראו למטה) , מאת ר' דויד קיים, אותו שרים יהודי מרוקו במסגרת שירת הבקשות בשבת זכור עומדים זה מול זה את השק והאפר ובגדי היקר, והפיוט מתמקד ברגע הדרמטי של היפוך העלילה שהתלבושת והבגדים משקפים אותו נאמנה.

בתקווה שיהיו ימי חודש אדר ימים של שמחה

 


הדס גרטמן בתאיטרון תלבושות



סופרים קרא ר' דוד אלקיים מוגדור*המאה ה-20

סוֹפְרִים קָרָא לִקְרָאתוֹ		לִכְתּוֹב כִּתְבֵי גְּזֵרָתוֹ
עַל עַם עוֹבְרֵי מִצְוָתוֹ		לְהָרְגָם וּלְאַבְּדָם
לוּלֵא יְיָ אִתּוֹ		כִּי אָז הָמַם הִשְׁמִידָם
לְזוּת בִּשְׂפָתָיו בַּדִים		בִּכְתוֹב עַל הַיְּהוּדִים
סָתַם מִלַּת עֲתִידִים		יַ"ג בַּאֲדָר מוֹעֲדָם
אִם יֵהָרְגוּ מוּעָדִים		אוֹ יַהַרְגוּ עִתְּדָם
הָרָצִים הֵם דְּחוּפִים		רוֹכְבֵי רֶכֶשׁ מְעוֹפְפִים
זוֹעֲפִים וְשׁוֹאֲפִים		לִנְקָמוֹת וְלִשְׁפּוֹךְ דָּם
אֲסוּפִים נֶאֱסָפִים		שָׁחוֹר לָבָן אֲדַמְדָּם
וּבְעִיר שׁוּשָׁן מָה רַבּוּ		מְבוּכוֹת וַיֻּצְּבוּ
הַמֶּלֶךְ וְהוּא יָשְׁבוּ		לִשְׁתּוֹת יַיִן מְאָדָּם
מִשָּׁמַיִם הִקְשִׁיבוּ		לְמָרְדְּכַי נְגִידָם
עוֹלֵל קַרְנוֹ וְעִפֵּר		בְּלָבְשׁוֹ שַׂק וָאֵפֶר
זָעַק הָהּ לִצְבִי עֹפֶר		כִּי שָׁכַב וַיֵּרָדַם
הָרָשָׁע גֻּמָּץ חוֹפֵר		שֶׁיִּרְאֶה בְיוֹם אֵידָם
דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמֶּלֶךְ		בָּא לוֹ כְאִישׁ הַהֵלֶךְ
אֶסְתֵּר שָׁמְעָה וַתַּשְׁלֵךְ		כְּבוֹד תִּפְאֶרֶת אָדָם
נִתְחַלְחֲלָה וַתֵּלֶךְ		הַאִם בָּא עֵת תַּפְקִידָם
בִּגְדֵי יְקָר שָׁלְחָה		בְיַד סָרִיס וּפֶחָה
פָּקְדָה לִשְׁאוֹל שְׁלוּחָה		מַה זֶּה נִגְזָר בַּעֲדָם
וּבְפַתְשֶׁגֶן פְּתוּחָה		יָדְעָה פֵשֶׁר יְסוֹדָם
פָּקַד עָלֶיהָ לָבוֹא		בֵּית הַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
לְהַפִּיל חֵן בְּלִבּוֹ		וְלָשׁוּב מֵאַבְּדָם
לְהַעֲבִיר מַחְשָׁבוֹ		בַּדָּבָר אֲשֶׁר זָדָם

עוד על הפיוט מוזמנים לקרוא באתר הזמנה לפיוט