משנכנס אדר מרבין בשמחה

מאת: בשמת חזן ארנוף
במאית תיאטרון, סופרת ומנחת בית מדרש לאמנים, מתגוררת בניו יורק בשנים האחרונות עם משפחתה

זיכרון הילדות הקולקטיבי הקשור בראש חודש אדר, קשור בהתחבטות ובהתרגשות הכרוכות בהתחפשות לפורים. האפשרות להמציא ולמצוא זהות חדשה, האפשרות לשחק ולהיות מישהו אחר, היא אפשרות קסומה המושכת את הלב.

שורשיו של התיאטרון היהודי נעוצים עמוק במסורת ה"פורים שפיל", אותו משחק פורים שהיה משוחק כחלק מהווי הפורים. להקות קטנות היו מוקמות מבעוד מועד לצורך העניין, וממחיזות את סיפור המגילה כשהן קושרות קשרים רלבנטיים, מתוך בדיחותא, למתרחש בקהילה ובסביבה. הלהקות היו עוברות מבית לבית בזמן סעודת הפורים, ומשחקות את משחק הפורים שכלל לרוב חרוזים, שירה, מוזיקה והלצות והיה כרוך בהתחפשות לדמויות (כולל דמויות הנשים, כמובן). תמורת ההופעה היו בעלי הבית מזכים את השחקנים במעות פורים. לאורך ההיסטוריה היהודית שאינה משופעת בדוגמאות של הצגות תיאטרון, היווה חג הפורים הזדמנות לעשייה מסוג אחר, להלצה, לשנינות, למשחק, ומעל לכל – להתחפשות.

חז"ל אמרו כי אדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו. בפורים אנו מצווים לשתות "עד דלא ידע" מתוך מטרה להגיע לחשיפת אמת פנימית ועמוקה, שמסיכות היום- יום מסתירות. דמות ה"שוטה" והליצן בתיאטרון מזוהה עם היכולת המהותית לומר את האמת. הקשר הדו משמעי בין בד לבדיה, בין בגד לבגידה, בין חיפוש והתחפשות ובין ערמומיות וערום הוא קשר שבא לידי ביטוי בכל מהותו של חג הפורים ובמגילה השואלת שאלות נוקבות ורלבנטיות על הקשר שבין הנושאים הללו.

מגילת אסתר נסובה רבות סביב שאלת הפנים והחוץ. נושא הבגדים וההתחפשות, הקשר בין בגד למהות ובין גילוי לכיסוי, נבחן בה לעומק. החל ממיאונה של ושתי לבוא לארמון הגברים כשכתר לראשה, מהופעתה הראשונה של אסתר המסתירה את זהותה ("אינה מגדת את עמה ואת מולדתה") והדגש על כך שלא הוסיפה דבר על התמרוקים אותם קיבלה מיד סריס הנשים, דרך מרדכי היושב בשער המלך בלבוש שק ואסתר שמתחלחלת ושולחת לו בגדים, וכלה באסתר הלובשת מלכות (תרתי משמע) כהכנה לפגישתה עם המלך - לקראת חשיפת זהותה ובקשתה, עד להלבשתו של מרדכי בבגד מלכות שלבש המלך, על ידי המן (יוזם הרעיון האיש המסונוור ממחוות חיצוניות) הנושא אותו על סוס ברחבי העיר ומכריז "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". הקשר בין לבוש המלכות של מרדכי ובין לבושו של יוסף, המשנה למלך, גלוי אף הוא.

בפיוט "סופרים קרא" (ראו למטה) , מאת ר' דויד קיים, אותו שרים יהודי מרוקו במסגרת שירת הבקשות בשבת זכור עומדים זה מול זה את השק והאפר ובגדי היקר, והפיוט מתמקד ברגע הדרמטי של היפוך העלילה שהתלבושת והבגדים משקפים אותו נאמנה.

בתקווה שיהיו ימי חודש אדר ימים של שמחה

 


הדס גרטמן בתאיטרון תלבושות



סופרים קרא ר' דוד אלקיים מוגדור*המאה ה-20

סוֹפְרִים קָרָא לִקְרָאתוֹ		לִכְתּוֹב כִּתְבֵי גְּזֵרָתוֹ
עַל עַם עוֹבְרֵי מִצְוָתוֹ		לְהָרְגָם וּלְאַבְּדָם
לוּלֵא יְיָ אִתּוֹ		כִּי אָז הָמַם הִשְׁמִידָם
לְזוּת בִּשְׂפָתָיו בַּדִים		בִּכְתוֹב עַל הַיְּהוּדִים
סָתַם מִלַּת עֲתִידִים		יַ"ג בַּאֲדָר מוֹעֲדָם
אִם יֵהָרְגוּ מוּעָדִים		אוֹ יַהַרְגוּ עִתְּדָם
הָרָצִים הֵם דְּחוּפִים		רוֹכְבֵי רֶכֶשׁ מְעוֹפְפִים
זוֹעֲפִים וְשׁוֹאֲפִים		לִנְקָמוֹת וְלִשְׁפּוֹךְ דָּם
אֲסוּפִים נֶאֱסָפִים		שָׁחוֹר לָבָן אֲדַמְדָּם
וּבְעִיר שׁוּשָׁן מָה רַבּוּ		מְבוּכוֹת וַיֻּצְּבוּ
הַמֶּלֶךְ וְהוּא יָשְׁבוּ		לִשְׁתּוֹת יַיִן מְאָדָּם
מִשָּׁמַיִם הִקְשִׁיבוּ		לְמָרְדְּכַי נְגִידָם
עוֹלֵל קַרְנוֹ וְעִפֵּר		בְּלָבְשׁוֹ שַׂק וָאֵפֶר
זָעַק הָהּ לִצְבִי עֹפֶר		כִּי שָׁכַב וַיֵּרָדַם
הָרָשָׁע גֻּמָּץ חוֹפֵר		שֶׁיִּרְאֶה בְיוֹם אֵידָם
דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמֶּלֶךְ		בָּא לוֹ כְאִישׁ הַהֵלֶךְ
אֶסְתֵּר שָׁמְעָה וַתַּשְׁלֵךְ		כְּבוֹד תִּפְאֶרֶת אָדָם
נִתְחַלְחֲלָה וַתֵּלֶךְ		הַאִם בָּא עֵת תַּפְקִידָם
בִּגְדֵי יְקָר שָׁלְחָה		בְיַד סָרִיס וּפֶחָה
פָּקְדָה לִשְׁאוֹל שְׁלוּחָה		מַה זֶּה נִגְזָר בַּעֲדָם
וּבְפַתְשֶׁגֶן פְּתוּחָה		יָדְעָה פֵשֶׁר יְסוֹדָם
פָּקַד עָלֶיהָ לָבוֹא		בֵּית הַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
לְהַפִּיל חֵן בְּלִבּוֹ		וְלָשׁוּב מֵאַבְּדָם
לְהַעֲבִיר מַחְשָׁבוֹ		בַּדָּבָר אֲשֶׁר זָדָם

עוד על הפיוט מוזמנים לקרוא באתר הזמנה לפיוט