מאת: חגית ברטוב, אתר מדרשת
מוזר עד כמה ליום הזיכרון יש פס קול, כמעט אי אפשר לעבור את היום הזה בלי לשמוע את השירים האלה, של יום הזכרון, ההכרחיים יותר (אחי הצעיר יהודה, הרעות, מה אברך, אליפלט, בשביל אל הברכות, וכן, גם הילדים של חורף 73 שמתנגן כרגע ברקע) וההכרחיים פחות, ומדי פעם מגיח איזה שיר חדש (קצר פה כל כך האביב) ומצטרף להכרחיים ולפעמים עורך מוזיקלי יצירתי שולח כמה בלוני ניסוי (מיותרים בדרך כלל). (YNET סיפקו לנו השנה רשימה מלאה, מורכבת מכל הנ"ל).
מבירור קצר באתר שיודע הכל - ויקיפדיה- מסתבר כי הנוהג לקיים ערב שירי לוחמים החל בשנות השבעים בטכניון בחיפה והתפשט לרחבי הארץ בתחילת שנות ה- 80.
בכל זאת אני מגלה שאף פעם לא שאלתי את עצמי - איך זה שמכל הימים בלוח השנה, דווקא ליום הזה יש פס קול, הכרחי, הרי אם לא אשמע את ההכרחיים ארגיש כמעט כאילו שאכלתי ביום כיפור.
שירי לוחמים? האם זה המיתוס הישראלי של "יורים ובוכים", האם זהו סימון היום כיום רגיש ולא יום מליטריסטי, כמונו כולנו שרק רוצים שלום? או שמא השירים האלה נועדו כדי להסתיר מאתנו עד כמה מיותרים אלפי הקברים הללו, להסתיר את השאלה - האם הם באמת בלתי נמנעים?
ואולי באמת, יש יופי ביכולת שלנו לעזוב בצד את כל השאלות הקשות ורק לבכות את דודו ואליפלט ואורי, אולי רק פס הקול הזה קורע הלב יכול לעשות זאת.
פס הקול מחזיר אותנו אל התמימות אל החלום של מי שהיינו או רצינו להיות, אל "הנעורים שבאו פתע אל סופם". כי מול המוות הצעיר הזה, אל מול החמצת החיים האיומה הזו, נעלמים הציניות והביקורת והכעס ואנחנו יכולים לחזור לרגע להיזכר במי שרצינו, כל אחד מאתנו וכולנו ביחד, להיות.
ועוד מחשבה: ראיתי השבוע סרט שנעשה עבור 'עובדה' על יחידה שאיבדה שניים מלוחמיה וחבריהם מקיימים סדנא של שבוע לעיבוד החוויה. אחד מהם, דתל"ש כנראה, אמר: "מאז שעברון מת יש לי עוד אלוהים, אני מסתכל למעלה וחושב שהוא רואה אותי מלמעלה".
וחשבתי על כל השירים שיש בהם את הכפילות הזו, בין האלוהים לבין המת (מישהו, אבא של אביתר בנאי) אל המחשבה הזו, שהמת, שחייו הוחמצו, נמצא במקום של אמת, במקום בו אין יותר ספקות על צדקת דרכנו וצדקת מנהיגנו, המקום שיודע, שמבין, שמבחין בין אמת לשקר, בין אשליה למציאות.
ושוב אנחנו חוזרים אל הרצון שלנו לחזור אל המקום או אולי למצוא את המקום בו לא יהיה כל כך קשה לבחור (בקלפי או לאיזו הפגנה ללכת ועל איזו עצומה לחתום). "מישהו דואג לי שם למעלה" אנחנו שרים ורואים לנגד עינינו את אלו שלא הצלחנו לשמור עליהם אך הם שומרים עלינו, ושומעים אותנו שרים, ומכוונים אותנו (אולי רק לרגע) בדרך הנכונה, הדרך של הלב, התמים, המאמין. הדרך, שבארץ הקשה הזו קשה כל כך לזכור אותה בין ביקורת הכרחית אחת לשנייה. רק שירים יכולים להזכיר לנו את אלו, ולכן אנחנו מוכרחים לשיר.
ואולי, מתעורר בי שוב הקול הביקורתי, השירים האלה מכוננים מחדש את היחד הישראלי שהוא אשכנזי כל כך, (נכון יש כמה שירים 'מזרחיים' שהצליחו להיכנס לרשימה הקנונית, אבל הם לא הרוב) וגברי כל כך (בטח שיש שם נשים - הן כולן מחכות בחלון או ליד השער), אולי התמימות הזו היתה טובה רק לאחדים? ואולי לא?
מוזר עד כמה ליום הזיכרון יש פס קול, כמעט אי אפשר לעבור את היום הזה בלי לשמוע את השירים האלה, של יום הזכרון, ההכרחיים יותר (אחי הצעיר יהודה, הרעות, מה אברך, אליפלט, בשביל אל הברכות, וכן, גם הילדים של חורף 73 שמתנגן כרגע ברקע) וההכרחיים פחות, ומדי פעם מגיח איזה שיר חדש (קצר פה כל כך האביב) ומצטרף להכרחיים ולפעמים עורך מוזיקלי יצירתי שולח כמה בלוני ניסוי (מיותרים בדרך כלל). (YNET סיפקו לנו השנה רשימה מלאה, מורכבת מכל הנ"ל).
מבירור קצר באתר שיודע הכל - ויקיפדיה- מסתבר כי הנוהג לקיים ערב שירי לוחמים החל בשנות השבעים בטכניון בחיפה והתפשט לרחבי הארץ בתחילת שנות ה- 80.
בכל זאת אני מגלה שאף פעם לא שאלתי את עצמי - איך זה שמכל הימים בלוח השנה, דווקא ליום הזה יש פס קול, הכרחי, הרי אם לא אשמע את ההכרחיים ארגיש כמעט כאילו שאכלתי ביום כיפור.
שירי לוחמים? האם זה המיתוס הישראלי של "יורים ובוכים", האם זהו סימון היום כיום רגיש ולא יום מליטריסטי, כמונו כולנו שרק רוצים שלום? או שמא השירים האלה נועדו כדי להסתיר מאתנו עד כמה מיותרים אלפי הקברים הללו, להסתיר את השאלה - האם הם באמת בלתי נמנעים?
ואולי באמת, יש יופי ביכולת שלנו לעזוב בצד את כל השאלות הקשות ורק לבכות את דודו ואליפלט ואורי, אולי רק פס הקול הזה קורע הלב יכול לעשות זאת.
פס הקול מחזיר אותנו אל התמימות אל החלום של מי שהיינו או רצינו להיות, אל "הנעורים שבאו פתע אל סופם". כי מול המוות הצעיר הזה, אל מול החמצת החיים האיומה הזו, נעלמים הציניות והביקורת והכעס ואנחנו יכולים לחזור לרגע להיזכר במי שרצינו, כל אחד מאתנו וכולנו ביחד, להיות.
ועוד מחשבה: ראיתי השבוע סרט שנעשה עבור 'עובדה' על יחידה שאיבדה שניים מלוחמיה וחבריהם מקיימים סדנא של שבוע לעיבוד החוויה. אחד מהם, דתל"ש כנראה, אמר: "מאז שעברון מת יש לי עוד אלוהים, אני מסתכל למעלה וחושב שהוא רואה אותי מלמעלה".
וחשבתי על כל השירים שיש בהם את הכפילות הזו, בין האלוהים לבין המת (מישהו, אבא של אביתר בנאי) אל המחשבה הזו, שהמת, שחייו הוחמצו, נמצא במקום של אמת, במקום בו אין יותר ספקות על צדקת דרכנו וצדקת מנהיגנו, המקום שיודע, שמבין, שמבחין בין אמת לשקר, בין אשליה למציאות.
ושוב אנחנו חוזרים אל הרצון שלנו לחזור אל המקום או אולי למצוא את המקום בו לא יהיה כל כך קשה לבחור (בקלפי או לאיזו הפגנה ללכת ועל איזו עצומה לחתום). "מישהו דואג לי שם למעלה" אנחנו שרים ורואים לנגד עינינו את אלו שלא הצלחנו לשמור עליהם אך הם שומרים עלינו, ושומעים אותנו שרים, ומכוונים אותנו (אולי רק לרגע) בדרך הנכונה, הדרך של הלב, התמים, המאמין. הדרך, שבארץ הקשה הזו קשה כל כך לזכור אותה בין ביקורת הכרחית אחת לשנייה. רק שירים יכולים להזכיר לנו את אלו, ולכן אנחנו מוכרחים לשיר.
אז הנה יש לי רגע לקרוא בחלוף הטקסים. כתבת נפלא. ומאוד מדויק. כמובן שאני דווקא מתווכחת איתך על הפסקה האחרונה. האכנזי, הגברי והנשי והתמימות אבל זה נשמע כמו התחלה של בדיחה ואנחנו בעיצומו של יום הזכרון. והכי אהבתי שכתבת על העמדת החלל כמושא עילאי. בדיוק שמעתי אם שכולה שאומרת : אני תמיד מתייעצת איתו והוא אומר לי מה לעשות ואני עושה מה שהוא אומר " - כמה נעים שיש מישהו כזה שאומר לך לפעמים מה שאתה לא מסוגל להגיד לעצמך ובציווי המתוק האלמותי , אתה ממשיך ומעז. תודה חגיתה על רגע בתוך יום הזכרון - אחרי המולת העבודה.אילנית סוויסה
השבמחק