אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.... וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, ... וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, .... וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן: (משנה מסכת תענית ד/ח)
המשפט הראשון של המשנה האחרונה במסכת תענית מצוטט ללא הרף בתקופה זו שבין ט"ו באב ליום הכיפורים, עד שכבר קשה לראות כמה הוא מוזר; כיצד אפשר להשוות בין היום הקדוש בלוח השנה היהודי -יום הכיפורים, לבין ט"ו באב, יום זניח, שאפילו חכמי התלמוד לא הצליחו להבין את ייחודו? כמו ששואלת הגמרא בתענית ל ע"ב –לא ע"א: בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא חמשה עשר באב מאי היא?
הגמרא אמנם מנסה לתת תשובה, או למעשה, שש תשובות של חכמים, אבל כידוע כשיש יותר מתשובה אחת סימן שאף תשובה אינה תשובה טובה מספיק:
- אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה
- רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל
- רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר
- עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל
- רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה
- רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה
מעבר לכך שריבוי התשובות מעורר חשד, הרי שעדיין לא הבנו מה הופך את ט"ו באב לאחד משני הימים הטובים ביותר לישראל.
לפני שאנסה להציע תשובה מהוססת, אני רוצה להפנות את תשומת הלב לעוד קושי במשנה שלמעלה: לאחר שהמשנה מצטטת שני פסוקים אותם היו בנות ישראל אומרות לבחורים, היא מצטטת את הפסוק: (שיר השירים ג) "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּו"
מה עושה כאן הפסוק הזה? הרי הוא אינו ממשיך את המשנה גם לא מתאר את דבריהן של בנות ירושלים אז מה הוא עושה כאן, הרי אי אפשר להניח שבסיום המסכת יופיע פסוק רק כי הוא מזכיר את "בנות ציון".
אז מה בדיוק קורה כאן?
את הרמז שהוביל אותי לתשובה מפתיעה למדי מצאתי בעוד משנה מפורסמת בפרק ד' בתענית (משנה ו'), זו שמספרת לנו מה קרה בתשעה באב.
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. ..בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:
אם משווים בין רשימת האירועים שאירעו בט' באב לבין רשימת האירועים שאירעו בט"ו באב, מגלים קשר מפתיע:
בט' באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ
בט"ו באב: יום שכלו בו מתי מדבר (ויכלו להיכנס לארץ)
בט' באב: נלכדה ביתר
בט"ו באב: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה
למרות שהרשימה אינה מקבילה לגמרי ניתן לומר שט"ו באב הוא יום התיקון לארועים הקשים שאירעו בט' באב. ואם כך, האם ייתכן שחשיבותו הגדולה של ט"ו באב הוא היותו יום התיקון המיועד לקטסטרופה הגדולה מכולם – חורבן הבית? האם ייתכן שחכמנו בקשו להצפין בתודעתנו את הידיעה שיום התיקון של חורבן הבית – היום המיועד להקמתו של המקדש הוא ט"ו באב?
ואם זו הסיבה הרי מובן לגמרי מדוע הוא "יום טוב לישראל". אם נחשוב על ט"ו באב כמו שהוא מוכר לנו היום, הרי שאפשר לומר שזהו חג עממי, שמשמח את הבריות, גם בלי שהם לגמרי מבינים למה, וככה נשמר בתודעה הקולקטיבית שלנו היום הזה, שעתיד לתקן את שבר החורבן הגדול.
פרשנות זו הופכת את סיומה של משנתנו (וסיומה של מסכת תענית כולה)את אותו פסוק תמוה משיר השירים שהזכרתי קודם, למובנת ופשוטה: וכך מפרשת המשנה את הפסוק: בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:
שני ימים טובים יש לישראל: יום מתן תורה – יום הכיפורים שכדברי הגמרא הוא "יום שניתנו בו לוחות האחרונות", ויום בנין בית המקדש– הוא יום ט"ו באב.
ואם כל זה נכון אז מה ראו חכמינוו לשמר את התאריך החשוב זה, דווקא במנהגן של בנות ירושלים לצאת לכרמים ולבקש את זיווגן?
ייתכן שניתן לראות כאן רמז לזיווג בין הקב"ה לכנסת ישראל שיכנסו יחדיו לביתם המשותף – בית המקדש. ואולי ניתנה כאן לנשים הזכות לשמר את מחול האהבה השוויוני, הרמוז אף הוא בסיומה של מסכת תענית בגמרא, בעוד פיסקה מוצפנת וכמעט חסרת הקשר:
אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיהו כ"ה, ט): (תענית ל"א ע"א)
אם הפירוש שהצעתי כאן נכון, הרי שהגאולה והתיקון יבואו לידי ביטוי במחול משותף לצדיקים ולקב"ה, ועד שיגיע היום ההוא, בנות ישראל ימשיכו לצאת במחול, כדי שהריקוד המשותף הזה לא ישכח.
למי שרוצה, אפשר גם ללמוד על הכל עם דף לימוד ב"מדרשת"
