אשית אומר: זוהי דעתי האישית, המבוססת על ההבנה שלי מציאות מורכבת זו. אין זו דעת תורה, ואיני מתיימרת להציג את "היהדות", אלא לחשוף מעט את המציאות המורכבת.
כמה מחברי הם הומוסקסואלים דתיים, והקרע בו הם חיים אינו זר לי. נחזור אחורה כמה שנים, לפני כניסתו של רועי המתוק מסרוגים לחיינו, ולפני סרטו המצוין של חיים אלבוים "ואהבת". באמצע שנות התשעים עת למדתי באוניברסיטה, שאל אותי ידיד שהיה הרבה יותר "דוס" ממני אם לא מפריע לי להיות חברה קרובה של גיא, הומו שיצא מן הארון.
לקח לי זמן להבין את עומק השאלה. שהרי ברמה הפשוטה ברור שאין זה מפריע לי. אבל אם נתבונן בשאלה, היא טומנת בחובה שאלה נוספת ועמוקה בהרבה: כיצד את, בחורה דתיה ושומרת מצוות, יכולה להיות בקשר חברי עם אדם שעובר בגלוי על איסורי תורה.
והשאלה מצוינת ומכאיבה, ומתאימה לא רק לעיסוק בשאלה זו, אלא גם במתחים האחרים הנובעים מהרצון לראות את התורה כתורת חיים, המלאה בתובנות עכשוויות היונקות ממסורות עתיקות וקדושות.
והשאלה חוזרת ומהדהדת: איך אני יכולה להתמודד עם הסתירות הקיימות סביבי?
עם האיסור מספר ויקרא על קיום יחסי מין בין גברים, לבין אהבת אלוהים והרצון להעמיק בעבודת השם שאני מזהה אצל חברי ?
וכמו תמיד, כדי לפתור שאלות הנובעות בי אני פונה לספרים. והפעם לתלמוד הבבלי, למסכת יבמות (דף ס"ג עמוד ב), בו אני מוצאת את הסיפור הבא:
תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר (בראשית ט) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך"
וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו" רבי יעקב אומר כאילו ממעט הדמות שנאמר (בראשית ט) "כי בצלם אלהים עשה את האדם" וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו וגו'"
בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר "ואתם פרו ורבו"
אמרו לו לבן עזאי:
יש נאה דורש ונאה מקיים,
נאה מקיים ואין נאה דורש,
ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים.
אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה
אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.
הדיון בסיפור הנ"ל עוסק בשאלה – על איזה איסור עובר אדם שאינו מביא ילדים לעולם. האם הוא עובר על איסור "שופך דמים"- כמעט רוצח באופן פעיל בכך שאינו מביא ילדים לעולם או שמא על "ממעט הדמות" – תיאור סביל של המעטה בנוכחותו של אלוהים בעולמנו.
בן עזאי מחמיר יותר מחבריו, וטוען כי אותו אדם שאינו עוסק בפריה ורביה הוא שופך דמים וממעט הדמות – שניהם גם יחד.
חבריו של בן עזאי מעירים לו על כך שהוא עצמו חי פוסח על שני הסעיפים, שהרי הוא לא נשא אישה ואינו עוסק בפריה ורביה.
אני קוראת את תשובתו של בן עזאי ונזכרת בפליאה העצומה שאחזה בי עת קראתי סיפור זה לראשונה.
"ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".
כלומר – למרות שאני יודע שהמצב בו אני חי אינו נכון ושאני עובר על מצוות עשה, ואני גם בעיני עצמי כמעט כרוצח, ואני ממעט בדמותו של הקב"ה שאת תורתו אני לומד כל יום, כל היום- עדיין אינני יכול לפעול בניגוד לטבע שלי, לזהות שלי, ואני – בן עזאי – נפשי חשקה בתורה. שהעולם יתקיים על ידי אחרים.
כלומר, יש כאן הכרה בסתירה אפשרית בין הדרישה הדתית לבין האמת הפנימית של האדם, ומוצעת כאן דרך ליישובה. אחרים יקיימו את העולם, ואולי יכסו על מה שאני גורע, אומר בן עזאי. אני נותר עם מה שמכתיב את הזהות שלי – עיסוק בתורה.
כבר בתלמוד מכירים בכך שלעיתים יש חוסר הלימה בין רוח היהדות לבין מצבו הפרטי של האדם. התורה אינה אוסרת על זהות מינית כזו או אחרת, אינה פוסקת כי אסור לאשה להרגיש משיכה לאשה אחרת או לגבר להרגיש כי הוא קשור בכל נימי נפשו לגבר אחר. האיסור נוגע למעשה המיני ולנגזרותיו.
וזו התשובה שלי: מה שאנשים בגירים עושים בחדרם הפרטי אינו מענייני. אך הניסיון שלהם לשלב בין היהדות כתורת החיים והמציאות המודרנית מוכר לי, והסתירה בה הם חיים והכאב האנושי הגדול המציף את חייהם, כאביי הם.
לאחרונה עוסקים כמה רבנים מהציבור הדתי לאומי בשאלה זו, ביניהם הרבנים יובל שרלו ורונן לוביץ. בתשובות שלהם טמונה לא רק הכרה בכאב אלא גם קריאה לקבל את בני קהילת הלהט"ב לתוך בתי הכנסת, ואל תוך הקהילה הדתית. אסיים בכמה ממילותיו של הרב יעקב מדן- מגדולי הרבנים בימינו וראש ישיבת "הר עציון".
יש בעצתו של הרב מדן הקשבה עצומה לכאב הנובע מחיים בקרע עמוק כל כך, וניסיון כן להכיל אותם. דבריו של הרב מדן פורסמו ב"מקור ראשון" (ט"ו אלול התשס"ט).
"קיימת נטייה בציבור שלא להאמין להם בטענתם על חפותם ממגע מיני אסור. בשאלות דומות לאלו (בעניינים אחרים) דן ה'חפץ חיים' בספרו הטהור, ודומה שאין לזוז מפסקיו בשאלה במי מותר לחשוד בדבר עברה. ככלל, אנו מצווים גם כאן במצוות 'בצדק תשפוט עמיתך', ומעבר עליה עלול לגרור אותנו לאיסורים חמורים כלפי בעלי הנטיות ההפוכות, וחלילה מלעבור עליהם."
כלומר, בבואנו לדון בסוגיה זו עלינו להיזכר בהנחיות ההלכתיות לגבי חשד באחר, ולא להניח דבר לגבי מעשיו בחדרי חדרים. אין לנו להסתכל על אדם ולשפוט אותו על עבירות אפשריות שאולי ביצע.
צעד נוסף לקראת ניסוח תיאולוגיה המכירה במציאות הלהט"בית נמצאת בהמשך דבריו:
"שאלה קשה מאין כמותה היא מהו גבול הקרבה המותר בין שני חברים לחיים. התורה אוסרת במפורש, ובאיסור חמור ביותר, את המגע המיני. קרבה פחותה ממנו מדין סייג נידונה מעט בחז"ל ובהלכה, ואין בה כדי למלא שולחן ערוך מסודר. השאלות דורשות שיקול דעת גדול ועמוק, ודומה שיפה עשו רבני דורנו שלא ניסחו משנה ברורה וסדורה בעניין, והותירו שיקול דעת של בדיקת כל מקרה לגופו על פי מצבו של השואל. מכל מקום, קיימת ציפייה מכל בעל נטיות הפוכות לאמץ לעצמו רב תלמיד חכם וירא שמים."
כלומר: חסרים לנו הכלים ההלכתים לדון במצב זה, וקריאתו האמיצה של הרב מדן להומוסקסואלים (בעלי נטיות הפוכות בלשונו), היא לאמץ להם רב. אם בעבר היתה ההנחה שאין דבר כזה- הומו-דתי, הרי שהיום לא רק שהומוסקסואלים דתיים ממשיכים להיות חלק מהקהילה הדתית ומעשירים אותה בהשקפת עולמם, הרי שגם הרבנים עוברים שינוי ומכירים בהם כחברים לגיטימיים בקהילה הדתית, ואינם דורשים מהם לוותר על מרכיב כה מרכזי באישיותם (משיכתם לבני מינם) כדי להצטרף אליה.
מי אמר שהיהדות לא משתנה? כשם שחל בה שינוי – שסופו עדיין לא נראה ביחס לנשים ולתפקידן בחיים היהודים ובכלל, כך אני מאמינה ומקווה שנזכה לחזות בשינוים נוספים ביחס לקהילת הלהט"בים.
והומופובים קיימים בכל מקום.
כמה מחברי הם הומוסקסואלים דתיים, והקרע בו הם חיים אינו זר לי. נחזור אחורה כמה שנים, לפני כניסתו של רועי המתוק מסרוגים לחיינו, ולפני סרטו המצוין של חיים אלבוים "ואהבת". באמצע שנות התשעים עת למדתי באוניברסיטה, שאל אותי ידיד שהיה הרבה יותר "דוס" ממני אם לא מפריע לי להיות חברה קרובה של גיא, הומו שיצא מן הארון.
לקח לי זמן להבין את עומק השאלה. שהרי ברמה הפשוטה ברור שאין זה מפריע לי. אבל אם נתבונן בשאלה, היא טומנת בחובה שאלה נוספת ועמוקה בהרבה: כיצד את, בחורה דתיה ושומרת מצוות, יכולה להיות בקשר חברי עם אדם שעובר בגלוי על איסורי תורה.
והשאלה מצוינת ומכאיבה, ומתאימה לא רק לעיסוק בשאלה זו, אלא גם במתחים האחרים הנובעים מהרצון לראות את התורה כתורת חיים, המלאה בתובנות עכשוויות היונקות ממסורות עתיקות וקדושות.
והשאלה חוזרת ומהדהדת: איך אני יכולה להתמודד עם הסתירות הקיימות סביבי?
עם האיסור מספר ויקרא על קיום יחסי מין בין גברים, לבין אהבת אלוהים והרצון להעמיק בעבודת השם שאני מזהה אצל חברי ?
וכמו תמיד, כדי לפתור שאלות הנובעות בי אני פונה לספרים. והפעם לתלמוד הבבלי, למסכת יבמות (דף ס"ג עמוד ב), בו אני מוצאת את הסיפור הבא:
תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר (בראשית ט) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך"
וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו" רבי יעקב אומר כאילו ממעט הדמות שנאמר (בראשית ט) "כי בצלם אלהים עשה את האדם" וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו וגו'"
בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר "ואתם פרו ורבו"
אמרו לו לבן עזאי:
יש נאה דורש ונאה מקיים,
נאה מקיים ואין נאה דורש,
ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים.
אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה
אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.
הדיון בסיפור הנ"ל עוסק בשאלה – על איזה איסור עובר אדם שאינו מביא ילדים לעולם. האם הוא עובר על איסור "שופך דמים"- כמעט רוצח באופן פעיל בכך שאינו מביא ילדים לעולם או שמא על "ממעט הדמות" – תיאור סביל של המעטה בנוכחותו של אלוהים בעולמנו.
בן עזאי מחמיר יותר מחבריו, וטוען כי אותו אדם שאינו עוסק בפריה ורביה הוא שופך דמים וממעט הדמות – שניהם גם יחד.
חבריו של בן עזאי מעירים לו על כך שהוא עצמו חי פוסח על שני הסעיפים, שהרי הוא לא נשא אישה ואינו עוסק בפריה ורביה.
אני קוראת את תשובתו של בן עזאי ונזכרת בפליאה העצומה שאחזה בי עת קראתי סיפור זה לראשונה.
"ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".
כלומר – למרות שאני יודע שהמצב בו אני חי אינו נכון ושאני עובר על מצוות עשה, ואני גם בעיני עצמי כמעט כרוצח, ואני ממעט בדמותו של הקב"ה שאת תורתו אני לומד כל יום, כל היום- עדיין אינני יכול לפעול בניגוד לטבע שלי, לזהות שלי, ואני – בן עזאי – נפשי חשקה בתורה. שהעולם יתקיים על ידי אחרים.
כלומר, יש כאן הכרה בסתירה אפשרית בין הדרישה הדתית לבין האמת הפנימית של האדם, ומוצעת כאן דרך ליישובה. אחרים יקיימו את העולם, ואולי יכסו על מה שאני גורע, אומר בן עזאי. אני נותר עם מה שמכתיב את הזהות שלי – עיסוק בתורה.
כבר בתלמוד מכירים בכך שלעיתים יש חוסר הלימה בין רוח היהדות לבין מצבו הפרטי של האדם. התורה אינה אוסרת על זהות מינית כזו או אחרת, אינה פוסקת כי אסור לאשה להרגיש משיכה לאשה אחרת או לגבר להרגיש כי הוא קשור בכל נימי נפשו לגבר אחר. האיסור נוגע למעשה המיני ולנגזרותיו.
וזו התשובה שלי: מה שאנשים בגירים עושים בחדרם הפרטי אינו מענייני. אך הניסיון שלהם לשלב בין היהדות כתורת החיים והמציאות המודרנית מוכר לי, והסתירה בה הם חיים והכאב האנושי הגדול המציף את חייהם, כאביי הם.
לאחרונה עוסקים כמה רבנים מהציבור הדתי לאומי בשאלה זו, ביניהם הרבנים יובל שרלו ורונן לוביץ. בתשובות שלהם טמונה לא רק הכרה בכאב אלא גם קריאה לקבל את בני קהילת הלהט"ב לתוך בתי הכנסת, ואל תוך הקהילה הדתית. אסיים בכמה ממילותיו של הרב יעקב מדן- מגדולי הרבנים בימינו וראש ישיבת "הר עציון".
יש בעצתו של הרב מדן הקשבה עצומה לכאב הנובע מחיים בקרע עמוק כל כך, וניסיון כן להכיל אותם. דבריו של הרב מדן פורסמו ב"מקור ראשון" (ט"ו אלול התשס"ט).
"קיימת נטייה בציבור שלא להאמין להם בטענתם על חפותם ממגע מיני אסור. בשאלות דומות לאלו (בעניינים אחרים) דן ה'חפץ חיים' בספרו הטהור, ודומה שאין לזוז מפסקיו בשאלה במי מותר לחשוד בדבר עברה. ככלל, אנו מצווים גם כאן במצוות 'בצדק תשפוט עמיתך', ומעבר עליה עלול לגרור אותנו לאיסורים חמורים כלפי בעלי הנטיות ההפוכות, וחלילה מלעבור עליהם."
כלומר, בבואנו לדון בסוגיה זו עלינו להיזכר בהנחיות ההלכתיות לגבי חשד באחר, ולא להניח דבר לגבי מעשיו בחדרי חדרים. אין לנו להסתכל על אדם ולשפוט אותו על עבירות אפשריות שאולי ביצע.
צעד נוסף לקראת ניסוח תיאולוגיה המכירה במציאות הלהט"בית נמצאת בהמשך דבריו:
"שאלה קשה מאין כמותה היא מהו גבול הקרבה המותר בין שני חברים לחיים. התורה אוסרת במפורש, ובאיסור חמור ביותר, את המגע המיני. קרבה פחותה ממנו מדין סייג נידונה מעט בחז"ל ובהלכה, ואין בה כדי למלא שולחן ערוך מסודר. השאלות דורשות שיקול דעת גדול ועמוק, ודומה שיפה עשו רבני דורנו שלא ניסחו משנה ברורה וסדורה בעניין, והותירו שיקול דעת של בדיקת כל מקרה לגופו על פי מצבו של השואל. מכל מקום, קיימת ציפייה מכל בעל נטיות הפוכות לאמץ לעצמו רב תלמיד חכם וירא שמים."
כלומר: חסרים לנו הכלים ההלכתים לדון במצב זה, וקריאתו האמיצה של הרב מדן להומוסקסואלים (בעלי נטיות הפוכות בלשונו), היא לאמץ להם רב. אם בעבר היתה ההנחה שאין דבר כזה- הומו-דתי, הרי שהיום לא רק שהומוסקסואלים דתיים ממשיכים להיות חלק מהקהילה הדתית ומעשירים אותה בהשקפת עולמם, הרי שגם הרבנים עוברים שינוי ומכירים בהם כחברים לגיטימיים בקהילה הדתית, ואינם דורשים מהם לוותר על מרכיב כה מרכזי באישיותם (משיכתם לבני מינם) כדי להצטרף אליה.
מי אמר שהיהדות לא משתנה? כשם שחל בה שינוי – שסופו עדיין לא נראה ביחס לנשים ולתפקידן בחיים היהודים ובכלל, כך אני מאמינה ומקווה שנזכה לחזות בשינוים נוספים ביחס לקהילת הלהט"בים.
והומופובים קיימים בכל מקום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה