הנה מאמר שכתבתי לפני כמה שנים, ושהתפרסם בספר "לקראת שבת" של מרכז יעקב הרצוג, ראשיתו בברכה לחברה טובה ל"שבת הכלה" שלה שחלה בשבת פרשת "נשא", ומהשמחה האינטימית של הזוגיות הטריה ההיא, נולדה לי דרשה שהפכה למאמר על ברכת כהנים וכוחה של הברכה. תהנו:
נחמה ליבוביץ', בפרשנותה לברכת כוהנים כותבת כך: "פסוקי ברכות הכהנים מוכרים לא רק לכל לומדי תורה, אלא גם לכל באי בית הכנסת, [...] מרוב ידיעתנו את הפסוקים עלולים אנו לשכוח את תוכנם האמיתי ולהחליק על פני הקשיים שבהם". אכן, רבים הפירושים שנכתבו על ששת הפסוקים הללו. ברצוני להוסיף הרהור משלי על הבנה אפשרית של פסוקים אלו ועל כוחה של ברכה.
פרשת 'ברכת כוהנים' מורכבת משבעה משישה פסוקים והיא ממוקמת באמצע פרשת נשא:
וידבר ה' אל משה לאמור:
דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם:
יברכך ה' וישמרך,
יאר ה' פניו אליך ויחנך,
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.
ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.
פרשה זו מעוררת אכן שאלות לשוניות וענייניות, ודרכן של שאלות שהן מובילות אותנו לתובנות חדשות ולרעיונות העומק המסתתרים מתחת לרובד הטקסט השגור. ברצוני להצביע על שתי שאלות עיקריות אשר יובילו אותנו בהמשך הדברים:
השאלה המרכזית שהעסיקה פרשנים רבים, היא מהי זהותו של המברך בפרשה זו. שהרי יש כאן כפילות - בראשית הפרשה נאמר "דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל", ובסופה נאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". רבים מהפרשנים תוהים לא רק על הקושי הלשוני אלא על הקושי העקרוני הטמון בפסוקים - מדוע הברכה נעשית דרך הכוהנים ולא על ידי האל בעצמו?
שאלה נוספת שמעסיקה אותי בקריאת טקסט זה, היא המעבר בין לשון רבים בציווי לכוהנים ('תברכו את בני ישראל'); ללשון יחיד של הברכה עצמה ('יברכך'); ושוב חזרה אל לשון רבים בסיום הפרשה ('ואני אברכם') - אם הציווי הוא לברך את הרבים, מדוע הברכה מנוסחת בלשון יחיד?
ברצוני לטעון כי בפרשה זו מצווים הכוהנים לדמות סיטואציה של ברכה אינטימית של האל לכל אחד מבני ישראל, וכי לשון היחיד, כמו גם תוכן הדברים שאנסה להסבירם מיד, הם היוצרים דימוי זה. הנחת המוצא לפרשנות שברצוני להציע היא טענת הפרשנים כולם, כי המברך הוא האל ואילו הכוהנים הם רק שליחיו עלי-אדמות.
לברכת הכהנים יש שלושה חלקים המורכבים כל אחד משתי צלעות, בואו ננסה להבין מה משמעותה של הכפילות בכל חלק ומהו החוט המקשר בין החלקים כולם?
יברכך ה' וישמרך
פסוק הראשון נאמר 'יברכך' ונאמר 'וישמרך'; לכאורה מספיק היה 'יברכך', מדוע צריך גם את השמירה כחלק נפרד, שונה? פרשנים רבים מפרשים פסוק זה כברכה בנכסים ושמירה מפני הגזלנים. כלומר לא מספיק רק שירבו הנכסים, אלא שיש לשמור עליהם.
הנצי"ב מוולוז'ין מוסיף הסבר נוסף על הצורך בשמירה:
"וישמרך": דכל ברכה בעי שמיר, שלא תיהפך לרועץ, חס ושלום. בעל התורה בעי שמירה מן הגאווה וחילול השם וכדומה [...] בעל נכסים בעי שמירה שלא יהי עושר לרעתו (העמק דבר, במדבר ו, כד)
הנצי"ב מצביע על כך שבכל ברכה יש פוטנציאל של הרס, כלומר: השמירה אינה נפרדת מהברכה אלא היא נובעת מקושי מובנה בכל ברכה, אשר עלולה להפוך למעמסה למתברך. בהמשך לדבריו של הנצי"ב ובהרחבה שלהם, ניתן לומר כי לא תמיד כל מתברך מסוגל להכיל את ברכתו של המברך ולקבלה כברכה ולא כקללה.
עוד יש להעיר כי אף שרוב הפרשנים רואים את הברכה בנכסים, הרי שהתורה אינה מפרטת זאת, אולי משום שברכה לאדם אחד אינה זהה בהכרח לברכה לאדם שני. נדמה כי הבנה זו מצטרפת ללשון היחיד של הברכה - כל מתברך יקבל את הברכה והשמירה הקשורה בה, בהתאם לצרכיו.
יאר ה' פניו אליך ויחנך
רש"י מפרש פסוק זה כך: "יאר ה' פני אליך": יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות, "ויחנך" יתן לך חן". הביטוי 'פנים צהובות' מופיע בגמרא בהקשר של אורה ושמחה. בניגוד לפרשנים אחרים שלפיהם הפועל 'יחונך' בא מהמילה חנינה, מסביר רש"י בהתאם לפשט הכתוב כי הארת הפנים היא של המברך המאיר את פניו אל המתברך, ומקשר את הפועל 'יחונך' למילה חן. אני מבקשת ללכת בעקבותיו של רש"י ולומר כי נסיכת החן על פניו של המתברך היא פועל יוצא של הארת הפנים, כאשר האחד מאיר את פניו לאחר, מיד מתמלא האחרון בחן. גם כאן לא מדובר בשתי ברכות נפרדות אלא בברכה אחת ששני חלקיה קשורים בקשר פנימי עמוק.
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום
הביטוי 'נשא פנים אל' בהתייחסו אל הקב"ה, הוא יחידאי במקרא ולכן רבו בו מדרשים ופירושים. לפי פרשנים רבים מדובר כאן בפנים של רצון, של קִרבה, של יחס אינטימי.
בהמשך לכך ובהתאם לפשוטם של דברים, אני רואה בברכה זו שיא של אינטימיות בין האל המברך לאדם המתברך, כאילו הקב"ה נושא את פניו – מפנה את פניו אל האדם באופן פתוח וגלוי.
מה משמעותה המדויקת של נשיאת הפנים הזו, מה משמעותה של ברכה זו? ומה הקשר לסיפא "וישם לך שלום"?
כבר הדגשתי שיש כאן ברכה אישית מן האל אל האדם, מפגש אישי בין האל לבין היחיד, הבאה לידי ביטוי בלשון, ברגישות של המברך כלפי המתברך וביכולת לקבל את הברכה, כמו גם בקשר ההדוק שבין הארת הפנים של המברך לבין החן הנובע ממנה.
כדי שנוכל לפרש את החלק השלישי של ברכת הכוהנים אני מבקשת להיזכר בסיפור חז"לי ידוע על ברכה המתרחשת במפגש אישי בין אל ואדם:
אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי לבית קדשי הקדשים להקטיר קטרת לפניי ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רחמים רם ונשא.
אמר לי: ישמעאל בני ברכני!
אמרתי לפניו: רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו.
זהו סיפור מפתיע ביותר, שכן האל מבקש מהכהן הגדול לברך אותו - את האל - ביום הכיפורים, והרי לכאורה זה אמור להיות הפוך.
רות קלדרון מתארת בספרה 'השוק, הבית, הלב' (עמ' 149-153) את ישמעאל בן אלישע הפוגש את האל הבודד היושב בקודש הקודשים, וכוחות רבי עוצמה וסותרים מתרוצצים בתוכו – מידת הדין ומידת הרחמים. נפשו של האל, על פי קלדרון, היא נפש מסוכסכת המצפה לגאולה. תופעה זו של כוחות פנימיים סותרים מוכרת לנו מחוויותינו כבני אדם, כפי שאומרת קלדרון: "החולשה מצויה במקום הכוח. ריבוי הפנים עושה את השלום בין הכוחות לנדיר" (עמ' 151).
דבריה של קלדרון מאירים לנו את המורכבות של המילה 'פנים' המופיעה בברכת כוהנים. לא במקרה המילה 'פנים' היא צורת ריבוי, בשל הריבוי הטמון בפניו של כל אחד כמו גם בפניו של האל. הפרשנים חלוקים ביניהם האם הפנים שנושא האל הם פני הדין (כדברי רש"י) או פני הרחמים (כדברי פרשנים אחרים); בעקבות קלדרון אני מבקשת להציע כי האל נושא את פניו הרבים - את פני הדין ופני הרחמים גם יחד. כאשר הוא נושא את פניו כלפי האדם, הוא פותח בפני האדם את ריבוי הפנים ומעביר אליו את הריבוי. כאשר אנו נפתחים אל האחר ומאפשרים לו לראות אל תוכנו, את פנינו השונים המשקפים את הפנימיות מלאת הסתירות שלנו - אנו מציעים לו חלק מאותה פנימיות. כלומר, משמעותה של הברכה היא שנשיאת הפנים, ההיפתחות של האל לפני האדם - תזכה את האדם בריבוי פניו של האל.
עכשיו גם מסתבר מדוע חשוב כל כך השלום; כאשר האדם מקבל את הפנים הסותרות של האל הוא גם זקוק לשלום בין החלקים הסותרים הללו.
אם כך, ברכת כוהנים היא ברכה אישית מאוד לא רק עבור מקבל הברכה, אלא גם למברך, ברכה הדורשת היפתחות עצומה בין שתי הישויות הנפגשות.
על הסיטואציה האינטימית של הברכה שמבקש האל מישמעאל בן אלישע, אומרת קלדרון כי ברגע הראשון הפנייה של הקב"ה לבנו הכהן הייתה מפתיעה ומבלבלת עבורו, אולם "אחר כך בחסות רטט העונג שחש כשנקרא בשמו, התפשט לרגע ממשרתו ככוהן גדול והיה רק הוא עצמו. איש שומע. התאמץ לעבור את מחסום הדעה הקדומה והפחד להיות קשוב לבקשה. עוד רגע נגולה ממנו חרדתו. לפתע הבין. ישמעאל היה שרוי בשפע. נכון לתת באהבה באו המילים 'יהי רצון מלפניך' מאליהן נתחברו מילה למילה תיבה לתיבה. כמי שמתפלל על חברו" (עמ' 150).
כלומר, ההקשבה האמיתית לבקשתו של האחר, לצורך שלו בברכה, מולידה מן המברך את המילים הנכונות, את הברכה הנכונה.
ברכת כוהנים נאמרת בלשון יחיד לכל אדם ואדם; זהו מפגש אינטימי בין שניים, המברך והמבורך, והתוכן שלה עצמו הוא איחול לאינטימיות עם האל, לקִרבה עמוקה עמו. ברכה באשר היא אינה יכולה להיות פורמלית. כל ברכה על מנת שתתקיים, דורשת שניים הנפתחים האחד כלפי השני, כשהאחד מוכן להשמיע את הצורך שלו בברכה ובגאולה, והאחר מוכן להקשיב לצורך זה ולהיענות לו.
מדוע הכהנים פונים לאדם - 'יברכך' ולא אל האל - 'ברכם'? עונה על כך ר' משה אלשיך: "והטעם כי הנה על ידי כן "ושמו את שמי על בני ישראל", כי על ידי דברם עם ישראל הם מכוונים אותם לקבל את הברכה". נחמה לייבוביץ מסבירה את דבריו: "האלשיך משעין כאן את פתרונו לבעייתנו בביטוי 'ושמו את שמי על בני ישראל' שמובנו - לפי דבריו - הכוונת המתברך לקראת המברך וההכשרה לקבלת הברכה" (עמ' 79), כלומר, נוסח הברכה המכוון למתברך, מכוון את המתברך להיפתח לקבלת הברכה, להיפתח לאינטימיות בין האל לאדם.
ברכה, כך אנו למדים, מצויה במקום שבו שניים נפתחים זה לזה, נושאים זה לזה את פניהם ואת נפשם, נפתחים כדי לברך ולהתברך ושומרים זה על זה, כך שהברכה תישאר שרויה עליהם וביניהם.
נחמה ליבוביץ', בפרשנותה לברכת כוהנים כותבת כך: "פסוקי ברכות הכהנים מוכרים לא רק לכל לומדי תורה, אלא גם לכל באי בית הכנסת, [...] מרוב ידיעתנו את הפסוקים עלולים אנו לשכוח את תוכנם האמיתי ולהחליק על פני הקשיים שבהם". אכן, רבים הפירושים שנכתבו על ששת הפסוקים הללו. ברצוני להוסיף הרהור משלי על הבנה אפשרית של פסוקים אלו ועל כוחה של ברכה.
פרשת 'ברכת כוהנים' מורכבת משבעה משישה פסוקים והיא ממוקמת באמצע פרשת נשא:
וידבר ה' אל משה לאמור:
דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם:
יברכך ה' וישמרך,
יאר ה' פניו אליך ויחנך,
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.
ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.
(במדבר ו, כב-כז)
פרשה זו מעוררת אכן שאלות לשוניות וענייניות, ודרכן של שאלות שהן מובילות אותנו לתובנות חדשות ולרעיונות העומק המסתתרים מתחת לרובד הטקסט השגור. ברצוני להצביע על שתי שאלות עיקריות אשר יובילו אותנו בהמשך הדברים:
השאלה המרכזית שהעסיקה פרשנים רבים, היא מהי זהותו של המברך בפרשה זו. שהרי יש כאן כפילות - בראשית הפרשה נאמר "דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל", ובסופה נאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". רבים מהפרשנים תוהים לא רק על הקושי הלשוני אלא על הקושי העקרוני הטמון בפסוקים - מדוע הברכה נעשית דרך הכוהנים ולא על ידי האל בעצמו?
שאלה נוספת שמעסיקה אותי בקריאת טקסט זה, היא המעבר בין לשון רבים בציווי לכוהנים ('תברכו את בני ישראל'); ללשון יחיד של הברכה עצמה ('יברכך'); ושוב חזרה אל לשון רבים בסיום הפרשה ('ואני אברכם') - אם הציווי הוא לברך את הרבים, מדוע הברכה מנוסחת בלשון יחיד?
ברצוני לטעון כי בפרשה זו מצווים הכוהנים לדמות סיטואציה של ברכה אינטימית של האל לכל אחד מבני ישראל, וכי לשון היחיד, כמו גם תוכן הדברים שאנסה להסבירם מיד, הם היוצרים דימוי זה. הנחת המוצא לפרשנות שברצוני להציע היא טענת הפרשנים כולם, כי המברך הוא האל ואילו הכוהנים הם רק שליחיו עלי-אדמות.
לברכת הכהנים יש שלושה חלקים המורכבים כל אחד משתי צלעות, בואו ננסה להבין מה משמעותה של הכפילות בכל חלק ומהו החוט המקשר בין החלקים כולם?
יברכך ה' וישמרך
פסוק הראשון נאמר 'יברכך' ונאמר 'וישמרך'; לכאורה מספיק היה 'יברכך', מדוע צריך גם את השמירה כחלק נפרד, שונה? פרשנים רבים מפרשים פסוק זה כברכה בנכסים ושמירה מפני הגזלנים. כלומר לא מספיק רק שירבו הנכסים, אלא שיש לשמור עליהם.
הנצי"ב מוולוז'ין מוסיף הסבר נוסף על הצורך בשמירה:
"וישמרך": דכל ברכה בעי שמיר, שלא תיהפך לרועץ, חס ושלום. בעל התורה בעי שמירה מן הגאווה וחילול השם וכדומה [...] בעל נכסים בעי שמירה שלא יהי עושר לרעתו (העמק דבר, במדבר ו, כד)
הנצי"ב מצביע על כך שבכל ברכה יש פוטנציאל של הרס, כלומר: השמירה אינה נפרדת מהברכה אלא היא נובעת מקושי מובנה בכל ברכה, אשר עלולה להפוך למעמסה למתברך. בהמשך לדבריו של הנצי"ב ובהרחבה שלהם, ניתן לומר כי לא תמיד כל מתברך מסוגל להכיל את ברכתו של המברך ולקבלה כברכה ולא כקללה.
עוד יש להעיר כי אף שרוב הפרשנים רואים את הברכה בנכסים, הרי שהתורה אינה מפרטת זאת, אולי משום שברכה לאדם אחד אינה זהה בהכרח לברכה לאדם שני. נדמה כי הבנה זו מצטרפת ללשון היחיד של הברכה - כל מתברך יקבל את הברכה והשמירה הקשורה בה, בהתאם לצרכיו.
יאר ה' פניו אליך ויחנך
רש"י מפרש פסוק זה כך: "יאר ה' פני אליך": יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות, "ויחנך" יתן לך חן". הביטוי 'פנים צהובות' מופיע בגמרא בהקשר של אורה ושמחה. בניגוד לפרשנים אחרים שלפיהם הפועל 'יחונך' בא מהמילה חנינה, מסביר רש"י בהתאם לפשט הכתוב כי הארת הפנים היא של המברך המאיר את פניו אל המתברך, ומקשר את הפועל 'יחונך' למילה חן. אני מבקשת ללכת בעקבותיו של רש"י ולומר כי נסיכת החן על פניו של המתברך היא פועל יוצא של הארת הפנים, כאשר האחד מאיר את פניו לאחר, מיד מתמלא האחרון בחן. גם כאן לא מדובר בשתי ברכות נפרדות אלא בברכה אחת ששני חלקיה קשורים בקשר פנימי עמוק.
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום
הביטוי 'נשא פנים אל' בהתייחסו אל הקב"ה, הוא יחידאי במקרא ולכן רבו בו מדרשים ופירושים. לפי פרשנים רבים מדובר כאן בפנים של רצון, של קִרבה, של יחס אינטימי.
בהמשך לכך ובהתאם לפשוטם של דברים, אני רואה בברכה זו שיא של אינטימיות בין האל המברך לאדם המתברך, כאילו הקב"ה נושא את פניו – מפנה את פניו אל האדם באופן פתוח וגלוי.
מה משמעותה המדויקת של נשיאת הפנים הזו, מה משמעותה של ברכה זו? ומה הקשר לסיפא "וישם לך שלום"?
כבר הדגשתי שיש כאן ברכה אישית מן האל אל האדם, מפגש אישי בין האל לבין היחיד, הבאה לידי ביטוי בלשון, ברגישות של המברך כלפי המתברך וביכולת לקבל את הברכה, כמו גם בקשר ההדוק שבין הארת הפנים של המברך לבין החן הנובע ממנה.
כדי שנוכל לפרש את החלק השלישי של ברכת הכוהנים אני מבקשת להיזכר בסיפור חז"לי ידוע על ברכה המתרחשת במפגש אישי בין אל ואדם:
אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי לבית קדשי הקדשים להקטיר קטרת לפניי ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רחמים רם ונשא.
אמר לי: ישמעאל בני ברכני!
אמרתי לפניו: רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו.
(בבלי ברכות ז, ע"א, ע"פ כתב יד מינכן, מועתק ומפוסק ע"פ רות קלדרון)
זהו סיפור מפתיע ביותר, שכן האל מבקש מהכהן הגדול לברך אותו - את האל - ביום הכיפורים, והרי לכאורה זה אמור להיות הפוך.
רות קלדרון מתארת בספרה 'השוק, הבית, הלב' (עמ' 149-153) את ישמעאל בן אלישע הפוגש את האל הבודד היושב בקודש הקודשים, וכוחות רבי עוצמה וסותרים מתרוצצים בתוכו – מידת הדין ומידת הרחמים. נפשו של האל, על פי קלדרון, היא נפש מסוכסכת המצפה לגאולה. תופעה זו של כוחות פנימיים סותרים מוכרת לנו מחוויותינו כבני אדם, כפי שאומרת קלדרון: "החולשה מצויה במקום הכוח. ריבוי הפנים עושה את השלום בין הכוחות לנדיר" (עמ' 151).
דבריה של קלדרון מאירים לנו את המורכבות של המילה 'פנים' המופיעה בברכת כוהנים. לא במקרה המילה 'פנים' היא צורת ריבוי, בשל הריבוי הטמון בפניו של כל אחד כמו גם בפניו של האל. הפרשנים חלוקים ביניהם האם הפנים שנושא האל הם פני הדין (כדברי רש"י) או פני הרחמים (כדברי פרשנים אחרים); בעקבות קלדרון אני מבקשת להציע כי האל נושא את פניו הרבים - את פני הדין ופני הרחמים גם יחד. כאשר הוא נושא את פניו כלפי האדם, הוא פותח בפני האדם את ריבוי הפנים ומעביר אליו את הריבוי. כאשר אנו נפתחים אל האחר ומאפשרים לו לראות אל תוכנו, את פנינו השונים המשקפים את הפנימיות מלאת הסתירות שלנו - אנו מציעים לו חלק מאותה פנימיות. כלומר, משמעותה של הברכה היא שנשיאת הפנים, ההיפתחות של האל לפני האדם - תזכה את האדם בריבוי פניו של האל.
עכשיו גם מסתבר מדוע חשוב כל כך השלום; כאשר האדם מקבל את הפנים הסותרות של האל הוא גם זקוק לשלום בין החלקים הסותרים הללו.
אם כך, ברכת כוהנים היא ברכה אישית מאוד לא רק עבור מקבל הברכה, אלא גם למברך, ברכה הדורשת היפתחות עצומה בין שתי הישויות הנפגשות.
על הסיטואציה האינטימית של הברכה שמבקש האל מישמעאל בן אלישע, אומרת קלדרון כי ברגע הראשון הפנייה של הקב"ה לבנו הכהן הייתה מפתיעה ומבלבלת עבורו, אולם "אחר כך בחסות רטט העונג שחש כשנקרא בשמו, התפשט לרגע ממשרתו ככוהן גדול והיה רק הוא עצמו. איש שומע. התאמץ לעבור את מחסום הדעה הקדומה והפחד להיות קשוב לבקשה. עוד רגע נגולה ממנו חרדתו. לפתע הבין. ישמעאל היה שרוי בשפע. נכון לתת באהבה באו המילים 'יהי רצון מלפניך' מאליהן נתחברו מילה למילה תיבה לתיבה. כמי שמתפלל על חברו" (עמ' 150).
כלומר, ההקשבה האמיתית לבקשתו של האחר, לצורך שלו בברכה, מולידה מן המברך את המילים הנכונות, את הברכה הנכונה.
ברכת כוהנים נאמרת בלשון יחיד לכל אדם ואדם; זהו מפגש אינטימי בין שניים, המברך והמבורך, והתוכן שלה עצמו הוא איחול לאינטימיות עם האל, לקִרבה עמוקה עמו. ברכה באשר היא אינה יכולה להיות פורמלית. כל ברכה על מנת שתתקיים, דורשת שניים הנפתחים האחד כלפי השני, כשהאחד מוכן להשמיע את הצורך שלו בברכה ובגאולה, והאחר מוכן להקשיב לצורך זה ולהיענות לו.
מדוע הכהנים פונים לאדם - 'יברכך' ולא אל האל - 'ברכם'? עונה על כך ר' משה אלשיך: "והטעם כי הנה על ידי כן "ושמו את שמי על בני ישראל", כי על ידי דברם עם ישראל הם מכוונים אותם לקבל את הברכה". נחמה לייבוביץ מסבירה את דבריו: "האלשיך משעין כאן את פתרונו לבעייתנו בביטוי 'ושמו את שמי על בני ישראל' שמובנו - לפי דבריו - הכוונת המתברך לקראת המברך וההכשרה לקבלת הברכה" (עמ' 79), כלומר, נוסח הברכה המכוון למתברך, מכוון את המתברך להיפתח לקבלת הברכה, להיפתח לאינטימיות בין האל לאדם.
ברכה, כך אנו למדים, מצויה במקום שבו שניים נפתחים זה לזה, נושאים זה לזה את פניהם ואת נפשם, נפתחים כדי לברך ולהתברך ושומרים זה על זה, כך שהברכה תישאר שרויה עליהם וביניהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה