כמו אותו אדם שלא ידע שהוא מדבר פרוזה,
המוחים באוהלים לא יודעים שהם מדברים "יהודית"
דבי גולן, עמותת עתיד במידבר, ירוחם
המחאה המכונה "מחאת הדיור" מזמן לא מצטמצמת לדרישה לדיור בר-השגה. הקריאות "העם רוצה צדק חברתי" מבטאות כמיהה עמוקה הרבה יותר ורחבה הרבה יותר – לתיקון מקיף, לחברה צודקת, חומלת ודואגת לחלשים, לעצירת בהלת ההפרטה והחזרת אחריות המדינה לאזרחיה, הנדרשים לתרום לה בכספי המיסים הגבוהים ובסיכון חייהם בשירות צבאי, אך מרגישים נטושים על ידיה בתחומי חיים רבים: דיור, חינוך, בריאות ועוד. יש פה כמיהה לחברה שיש בה צדק חלוקתי – בקרקעות ובמשאבים, כדי שהמדינה עצמה לא תכשיל את הרשויות החלשות בפריפריה ותמנע מהן יציבות תקציבית. יש כמיהה למדינה שאין בה אותם הפערים הזועקים בין עניים ועשירים, שאין בה כל כך הרבה עניים עובדים וילדים עניים.
אבל המחאה "החילונית" המבורכת לא יודעת שהיא בעצם מדברת "יהודית". הרי המחאה מנכיחה ומשקפת את הערכים הכי מהותיים ובסיסיים של המורשת היהודית: כדברי רבי עקיבא (תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, דף ל, עמוד ב), "ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה". וישנה מצווה מפורשת בתורה (ויקרא כה, פסוק לה ): "וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ-וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ". כיצד נרגיש שנשמטת מטה ידו של אחינו – היהודי או הלא-יהודי – אם לא נלך איתו יד ביד? והיום יש לנו לא רק אחריות אישית אלא מנגנון לאומי – מסגרת של מדינה ריבונית – והאחריות עליה פי כמה וכמה להחזיק את אלה שמטה ידם עמנו.
אני שומעת במחאה תביעה למדינה היהודית להיות נאמנה לעקרונותיה כפי שמובאים בהכרזת עמצאותה: "מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה... תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל...." המחאה הזו אכן מהדהדת את קריאות הנביאים בארץ הזו לפני 2500 שנה, כשהתריעו על תופעות של עשירים המתעשרים על חשבון העניים, עניים הכלואים במעגל העוני, שחיתויות ועיוותים בחברה שפוגעים פגיעה אנושה בהצדקת קיומה.
על תופעות אלו אמר הנביא ישעיהו (נח, פסוקים ו-ז) במילים שנשמעות כה אקטואליות היום, במיוחד ערב ט' באב: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם." ודייקו: "בשרך" ולא "בשרו" – זה לא "הם" לעומת "אנחנו". זה אנחנו. כפי שאמר בר קפרא – "הווי רואה בשרו כבשרך" (מדרש ויקרא רבה פרשה לד). כל אחד מאיתנו היה יכול להיות במצב של "ההוא". כל אחד מאיתנו נדרש בפי הנביא להרגיש הזדהות עם האחרים שלא שפר גורלם, גם אם הם שונים ברקע, מוצא, השכלה, מצב כלכלי, שייכות פוליטית וכו' – כי כולנו נבראינו בצלם אלוהים, אחים ואחיות אנו.
זהו הבסיס לתביעת שוויון הזכויות המתוארת בהכרזת העצמאות שלנו, שקובעת לנו יעדים ברורים: "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין... תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" – ולמרות ההתקדמות בששת עשורי קיומה, אנו עדיין רחוקים ממימוש מלא של הדברים.... כשם שהיחס אל החוליות החלשות בחברה מעיד על חוסנה, אי השוויון בחברה משפיע לרעה על כוח עמידתה – עמידתנו – ומתנגש עם רכיבים בסיסיים בזהותנו היהודית.
יתרה מזו – הדרישה לחזור להיות מדינת שדואגת לרווחת תושביה, והמגוון הגדול של המוחים – מימין ומשמאל, דתיים ומסורתיים, חילונים ואף חרדים, מכל העדות והקהילות, תושבי הפריפריה ליד החבר'ה מרוטשילד – משקפים ערך יהודי קיומי ויסודי שבזכותו שרדנו אלפי שנים – ערבות הדדית. מה יותר יהודי מ"כל ישראל ערבין זה בזה" (ספרא בחוקותי פרק ז, ה)?
ט' באב מסמל ומזכיר את האסונות שפקדו את עם ישראל, ביניהם חורבן בתי המקדש והיציאה לגלויות, אך העיקר בו לטעמי אינו רק להתאבל או לשקוע בעצב ודיכאון על מה שאבד ונהרס, אלא להיזכר במה שאנו בעצמנו עוללנו לעצמנו ולראות נכוחה מה דורש תיקון היום.
לדעת חכמינו מעשינו הם שגרמו לחורבן ולהרס העצמאות היהודית בידי שמיים; שנאת החינם, החמס, הגזל, שפיכות הדמים, זילות החיים, עושק העניים והשתיקה מול כל אלה של המנהיגים וההמונים....היום ההמונים מתחילים לדבר – הם מדברים על הדברים האלה וגם אחד עם השני.
בימי המשנה (לפני 1800 שנה) כשהייתה גוברת הבצורת בארץ , ותעניות רגילות לא הועילו להורדת הגשמים המיוחלת, נהגו להוסיף לתענית מעשה דרמטי: היו מוציאים את התיבה (ארון הקודש ובו ספרי התורה) מבית הכנסת לרחובה של עיר. המנהיגים והעם הפשוט היו שמים אפר על מצחיהם. וזקן החבורה היה מתריע בפני הקהילה כולה: תקנו מעשיכם! (משנה, מסכת תענית, פרק ב, משנה א)
דווקא בימי "בין המצרים" המזכירים אירועים קשים מההיסטוריה של עמנו, אני רואה תיקון ותקווה גדולה ב"יחד" ובשיח של אחווה על סוגיות חברתיות שהולכים ונרקמים במאהלים הפרושים מהצפון עד הדרום ובדרישות לצדק חברתי ושינוי פני החברה שלנו. המאהלים שצצו ברחובה של עיר הם עצמם סוג של חיבור ל"תיבה" - למורשת שלנו - בהבאתם את הערכים היהודיים היסודיים ביותר ללב השיח הציבורי.
יש במורשת שלנו –מימי התנ"ך ועד חכמינו מהדור האחרון – בסיס ערכי איתן, תבונה והכוונה, אוצרות של כוח וחכמה להמשך המאבק על חברה מתוקנת וחיזוקה של המדינה כדי שתגשים את חזון הנביאים ועקרונות הדמוקרטיה. עצם קולות המחאה, הכמיהה, הדרישה לתיקון החברה העולים מן המאהלים – הם עצמם קולות "יהודיים" ודמוקרטיים.
דבי גולן היא תושבת ירוחם, מייסדת-שותפה ונשיאה של עמותת עתיד במידבר, המפעילה את בית המדרש היוצר האזורי "במידבר", ומייסדת-שותפה וחברה פעילה ברשת בתי המדרש בישראל, הפותחים את שעריהם לכל השכבות והסקטורים במדינה. היא גם חברה בתנועת "תיקון".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה