אם גם אתם מאמינים שמתן תורה אמיתי - מורכב ממפגש של קולות רבים
ומגוונים, עזרו לנו להמשיך ולשמור את אתר מדרשת פתוח לכולם!
פעם אנשים היו פותחים ספרים בשביל ללמוד, היום פותחים אינטרנט! אתר 'מדרשת' מאפשר גישה מקוונת ישירה למקורות של כולנו ומשמיע ברשת קול ייחודי של תורה עתיקה וחדשנית שאינו מחפש תשובות מוחלטות אלא מזמין ללימוד ולחיפוש - אישי, אקטואלי ורלוונטי.
אתר 'מדרשת' מאמין שכולנו יכולים לתת ולקבל תורה. וכי רק תורה שמורכבת מקולות רבים תוכל להמשיך מתן תורה אמיתי.
בשביל להמשיך ולשמור את אתר מדרשת פתוח לכולם אנו זקוקים לשותפות שלכם, שותפות שוויונית לכל הגולשים - בבחינת "מחצית השקל - העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". אם כל אחד יתרום 100 ש"ח בלבד ויזמין גם את חבריו להצטרף לתורמים - נצליח לשמור על אתר 'מדרשת' ועל ה'מתן תורה' שלנו פעיל וחינמי לכולם.
יש פה
מגמה חז"לית ידועה של העדפת השגרה על החגיגה. קריאת שמע היומיומית חשובה יותר
מליל הסדר. תדיר קודם לשאינו תדיר. תמידים כסדרם חשובים ממוספים כהלכתם... מברכים
"המוציא לחם מן הארץ" שהיא הברכה יומיומית, לפני שמברכים "על אכילת
מצה" שהיא ברכה חד פעמית
מוזר לדבר על העדפת "שגרה" בלילה שכולו "מה נשתנה"...
אז
הסיפור הזה הוא בעצם "בלם"? תעשו הצגות ותשברו שגרה אבל תזכרו שיש
מציאות בחוץ?
התלבטתי פעם האם ללמוד בישיבה כלשהי בירושלים. למדתי בה תקופה עד
שבאחד הלילות ירד שלג והגעתי לבית המדרש ופגשתי המון חבר'ה בסנדלים והבנתי שאין
מקומי בישיבה שבה לתלמידים אין מושג מה הולך בחוץ. אפילו לא מה מזג האוויר.
בערב
שכולו "והגדת לבנך" מוצב הסיפור הזה. בין "מה נשתנה" ששואלים
הילדים ל"כנגד ארבעה בנים" שהיא המעשה החינוכי- ודווקא כאן נקטע הסיפור
באמצע. מה הייתה תגובת המסובין לקריאת התלמידים? האם ראו בהם חכמים? רשעים? תמים?
האם הסיפור הזה מלמד בחשיבות סיפור יציאת מצרים, בחשיבות סדר היומיום, או שהוא "הרמה
להנחתה" בבחינת מי עומד במרכז הסדר- למי צריך להקשיב בלילה הזה... הקשיבו
לתלמידים, לילדים, ללומדים...
איכשהו נראה לי שזו סיטואציה שחוזרת על עצמה בין הורים לילדים הרבה.
"אמא אבל את כל הזמן עובדת" "אמא את הלכת למחשב ולא שמעת
אותי". יש לנו יכולת מדהימה לשקוע במה שנראה לנו חשוב ולפספס את המציאות
שקורית לנו כאן ועכשיו. בלי רגשי אשם פולניים, אני קוראת את קריאת ההתעוררות הזו
כמשהו שמנסה לחבר בין העולמות. פסח מחבר בין העולמות- זכרון לאירוע שמוביל לעולה
בזמן העכשווי, ומדגיש את חשיבות הדור הצעיר בתוך השרשרת הזו
אני מפחד
לעמוד על פסגת ההר, כי שם יש רק שתי אפשרויות - או לעצור במקום או להתחיל לרדת. את
שתיהן אינני רוצה. לאור זה, אפשר לקרוא את המשפט הזה כביטוי תמידי של "אמצע
הדרך". תמיד יש עוד לאן לעלות. המחשבה ש"הגענו לארץ", "אל
המנוחה ואל הנחלה" או אפילו המחשבה שנגאלנו גאולה שלמה, היא ביטוי לפסגה שאני
מפחד לכבוש. לכן תמיד ארצה לומר "לשנה הבאה ב..."
גלינו בגלל שלא דאגנו לאחר, בגלל שנלחמנו זה בזה . בגלל שלא היינו
ראויים לארץ המורכבת הזו שמבקשת סבלנות. ועל זה יש להתפלל . שנגיע אליה.
הרמב"ם
ממקם את הטקסט הזה לאחר אמירת המשפט "בבהילו יצאנו ממצרים". אולי
ה"לשנה הבאה בארץ ישראל" מבקש פשוט לבטל את הבהלה שאוחזת בנו כעם נודד
לאורך ההיסטוריה (ושאפילו 60 שנות מדינת ישראל לא הצליחו עדיין להרגיע אותה...)?
מעניין שכולנו מכריזים בליל הסדר "כל דכפין" ו"כל
דצריך", אבל מזמינים את דודה שרה וסבא דוד. מחפשים בחג הזה את המשפחתי והקרוב
והרבה פחות את האחר, הרחוק, הנזקק...ב"כל דכפין" הדלת
עדיין סגורה. אנחנו פותחים את הדלת רק ב"שפוך חמתך" אחרי האוכל...וכאן הבן שואל - האם בליל הסדר מכריזים שמכניסים
אורחים, או באמת מכניסים אורחים? כי דיבורים זה בד"כ חינם..
אם אנחנו
בארץ ישראל - ואנחנו אומרים "לשנה הבאה בארץ ישראל" אז אנחנו מחפפים.
ואם כך, אז אפשר לחפף גם ב"כל דכפין"...
חג הסיגְד, החל בכ"ט בחשוון, 50 ימים לאחר יום הכיפורים, הוא מהחגים הייחודיים של 'ביתא ישראל' – קהילת יהודי אתיופיה.
בקרב קהילת יהודי אתיופיה נשתמרו מסורות מימי בית ראשון, וזאת על אף מרחק הזמן והמקום וניתוקם משאר העם היהודי. תיאר זאת בהתפעלות נשיא המדינה שמעון פרס: '...קהילה יהודית מבודדת בארץ הררית רחוקה, כשביתא ישראל מנותקת מבית ישראל, לבדם במשך מאה דורות, שמרו על גחלת ישראל, הגנו על תורת משה, זכרו את יום הכיפורים, את חג הפסח'. ואכן, לצד שמירת חגי התורה המוכרים גם ליהודי כל העדות, שמרה העדה האתיופית חג מעניין נוסף.
(צילום: בני וודו, Cc-by-sa-3.0)
הסיגְד (מלשון סגידה והשתחוויה) - תוכנו העיקרי הוא חידוש הברית – בין אלוהים, התורה והעם היהודי, ובתוך הקהילה פנימה. באתיופיה ציינו את חג הסיגד בהכנות של צום והיטהרות, עלייה להר גבוה, קריאה ברוב עם פרקים נבחרים מהתורה, ביניהם פסוקים המזכירים בריתות שונות וכן את עשרת הדיברות. בסיום התפילות המיוחדות הוליכו הקסים (הכהנים) את הנאספים בתהלוכה חגיגית המלווה בתקיעת חצוצרות, לשם השבת ה'אוּרית' (התורה) חזרה ליֶצֶלוֹת-בֵּת (בית התפילה). בסיום הסיגְד נערכה סעודה חגיגית שראשיתה בבציעת הדאבו (לחם מסורתי, סמל ללחם שהוגש במקדש) בידי הקסים. לצד הסעודה היו שירים וריקודים רבים, מפגשים משפחתיים שונים ומתנות.
מעמד הברית בימי שיבת ציון, בימי עזרא ונחמיה, שימש כמקור השראה מרכזי למנהגי הטקס ומשמעותו. על אף הסבל שהיה כרוך בשמירה על זהותם – ואולי דווקא בזכותו - אימצה הקהילה הקטנה את המנהגים המתוארים בספר נחמיה, וקבעה את כ"ט בחשוון – חמישים יום לאחר יום הכיפורים – כיום חג הסיגד.
מאז עלייתם לישראל בשנות השמונים, מציינים 'ביתא ישראל' את החג בעלייה לרגל לירושלים. תחילה צוין המעמד המרכזי בהר ציון ובכותל. כיום מתקיים הטקס בטיילת ארמון הנציב (שרובר), המשקיפה על הר הבית. משנת 2008 התקבל יום הסיגְד בחוק כאחד החגים הרשמיים בישראל.
אצלנו באתר מדרשת, אנו שמחים להצטרף לחגיגה עם דפי לימוד נהדרים של אדוה הכהן-בומנדיל ופנינה (פלגו) גדאי- אגניהו:
1. 'עוד מעט, עוד קצת' - דף לימוד העוסק בגעגוע ובכמיהה, ובהתנפצותם אל מול המציאות - המעבר מתפילות הגעגוע והכיסופים לירושלים האידאלית, אל התפילה הנערכת בירושלים הממשית. (לחצו כאן)
2. 'הברית' - דף לימוד העוסק במושג ה'ברית' - הן באזכור הבריתות השונות בתנ"ך, הן בראייתן כמודל לטקס הסיגד המתחדש בירושלים. הברית משמשת תזכורת חיה כמאפיין לעבר ולהווה, והטקס עצמו מחדש אותה בכל שנה ושנה. (לחצו כאן)
3. 'בין יום הכיפורים לחג השבועות' - דף לימוד העוסק במחלוקת לאיזה מן המועדים קשור חג הסיגד. אין בכך שאיפה להכריע את המחלוקת העתיקה, אלא להפריד את מאפייני החג ולהבין את זיקותיו השונות. (לחצו כאן)
עינט קרמר (עמותת טבע עברי) פותחת את בית המדרש הפייסבוקי של מדרשת ומביאה את הציווי של אלוהים אל נח לבנות תיבה לפני המבול. "וַיַּעַשׂ,
נֹחַ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים--כֵּן עָשָׂה." מה מעורר בכם הסיפור? שואלת עינט את המשתתפים.
לי יש
תמיד תחושה של אל מאד צעיר. אומרת גלית. כי הוא בנה משהו ממש טוב, אבל הוא
מתאכזב, שובר הכל, מתחיל מחדש... זועם, מחריב שוב (את סדום ואת עמורה). - קצת חסר
פרופורציות ומווותר על התהליך החינוכי הארוך.
זה די
מוזר, טוענת הילה, בכל הסיפורים האחרים כשהדור רע, מביאים נביא זעם, מביאים
אויב שילחם בהם... ופתאום התיבה הזאת...
לא יודע
אם אני כועס עליו . מתלבט ארז, ברור לי שמדובר בסופר צדיק - ולא סתם סופר
צדיק אלא הכי צדיק בעולם -עם קבלות . אבל לא אקטיביסט . האם הדרך היחידה לצדיקות
היא אקטיביזם ?
את אוהבת
אנשים שעושים מה שאומרים להם? תוהה גלית, בלי לשאול שאלות? בלי לצאת
מהקופסא? בלי לערער על כלום ובלי לשתף אף אחד אחר?
21:29
עינט מובילה אותנו למקור השני העונה בדיוק על שאלות המשתתפים, ומביאה את
טענתו של הקב"ה בפני נח מתוך ספר הזהר: "כל כך נתעכבתי עמך, ואמרתי
לך (לבנות את התיבה), כדי שתבקש רחמים על העולם. ומאז ששמעת שאתה תינצל בתיבה, לא נכנס בליבך צער
העולם, ועשית תיבה וניצלת. "הכתוב ציפה שהאיש האמיתי שמוביל
שינוי יפעל בשני אפיקים - בפעילות לאור המציאות הקשה והקיימת, לצד ניסיון אמיתי
לשנות אותה.הרעיון של התיבה היה בין השאר ליצור אייטם
תקשורתי מתמשך בן 120 שנה, שם נח יכול להטיח דברים זועמים על בני האדם שישפרו את
דרכם וזוכה לבוז ולטינה.
יש לכך הרבה הקבלות גם לנו בימינו ,מזכיר ארז, איך להמשיך עשיה
גם במקומות בהם לכאורה כבר אין תקנה? מה עושים עם כמויות הפלסטיק שכבר מסתובבות
בעולם ? איך מתמודדים עם קרקעות מזוהמות ? מה עושים באתרי טבע שכבר הוחרבו על ידי
התעשיה ?
ארז, אני איתך. מתלהבת עינט
ומביאה תמונה.
המעבר החד לימינו הוא לא מקרי. כי התמונה בפוסטר הזה היא לא לגמרי
פיקטיבית. וכי כולם יודעים את זה אבל כלום לא קורה, ובאמת צריכים לחשוב ביחד איך
משנים משהו.
21:39
וזה
מוביל את עינט אל המקור האחרון, שהופיע השבוע (!) בוואלה -
"דוח האו"ם קובע – 95% שבני האדם הם הסיבה המכריעה להתחממות
הגלובלית החל משנות ה-50. דוח של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים של האו"ם,
המתפרסם היום (שישי) בשטוקהולם בירת שוודיה, בחן את העדויות הפיזיות מאחורי
ההתחממות הגלובלית. ראשית, טען הפאנל כי ההוכחות לקיומו של התהליך ההרסני, על
הקרקע, באוויר ובמים "אינן ניתנות להפרכה", ובהמשך, קבע הפאנל כי
בסבירות כמעט-ודאית, בני האדם הם שאחראים לו."
שיפורים מדעיים וטכנולוגיים גדולים וחשובים ככל שיהיו לא יספיקו טוענת
קרן, (כפי שראינו במדרש על אנשי דור המבול). השינוי חייב להיות גם תודעתי.
לתיבה
לקח 120 שנה להיבנות, כי לוקח זמן לשנות תודעה. שם זה לא הצליח, אצלינו זה דווקא
נראה שהולך למקום חיובי, לא?שואל חיים, הרי יש מודעות היום הרבה יותר גדולה למחזור ולשמירה
על הסביבה כמו אי שימוש בחד"פ...
חיים ,צר לי על דברי הכפירה שאני הולך להגיד בסיום ,אבל אני כופר
במיחזור,חד"פ וספריי . עונה לו ארז, הבעיה העיקרית שלנו היא במה שקורה
לפני . נדמה לי
שכל ההתעסקות הזו במחיזור ובחד"פ זה עלה תאנה שנח לכולם להתעסק איתו במקום
להלחם בתרבות הצרכנית הנוראית שמביאה עלינו את המבול הבא .ואולי זו המקבילה הכי גדולה לחמס המקראי ,הפיתוי הזה של כולנו כל הזמן
לצרוך ולצרוך ,הוא לא באמת גניבה מאיתנו ,אבל הוא בהחלט חמס.
ארז,
נגעת בלב העניין. מסכמת עינט, בעיני זה החמס ואכן העיסוקים שלנו הם שוליים
כדי להסיט אותנו מהשינוי האמיתי. אבל בוא נסיים באופטימיות קוסמית - עם השיר של
שוטי הנבואה
עבור בני הישיבות חודש אלול כבר מזמן היה חודש משמעותי וגדוש בלימוד
לקראת הימים הנוראים והשנה החדשה. בשנים האחרונות נדמה שהחברה הישראלית כולה מאמצת
את חודש אלול כחודש של לימוד ומילוי מצברים. ולא מדובר רק על סליחות ופיוטים אלא
בתקופה של 40 יום בהם מתכנסים להן קבוצות קבוצות של צעירים וצעירות - דתיים
וחילוניים אשר יושבים ו"שוקעים" להם בלימוד ובמפגש עם המקורות והתרבות
היהודית-ישראלית.
וכך מתוארת 'תוכנית אלול' באתר של המרכז החינוכי חנתון בשיתוף מדרשת
עין פרת:
"לימוד' – ולא רק
האזנה פאסיבית. 'תורה' –
שהיא מעבר לאבחנה הדיכוטומית של קודש וחול,
ו'לשמה' –
את זה יחקרו המשתתפים בעצמם."
המפגש שבין חופשת הסמסטר של הסטודנטים לבין תקופת אלול פותח חלון של
זמן - בו הצעירים יכולים להרשות לעצמם, ללמוד משהו בשביל הנפש, לקחת פסק זמן
ממירוץ החיים ולהרשות לעצמם לקחת את ה"יהדות" בידיים ולראות איפה היא
"מדגדגת" להם או שלא...
קנאת סופרים תרבה חכמה
במקביל לתופעה הנפלאה והמבורכת הזו, אנו במדרשת החלטנו שמגיעה תוכנית
כזו לכוווווולם - כלומר גם לכל אלו שלא יכולים לארוז ולעזוב את הבית למשך 40 יום
וגם לכל אלו שלא הספיקו...
מסע
יהודי-ישראלי-אינטרנטי אל התרבות והמקורות שלנו.מסע
שיוצא ממש ממסך המחשב שלכם ולוקח אתכם הכי רחוק והכי קרוב שאפשר. דפי לימוד,
שירים, מושגים, אישים ומקורות שהם אבני דרך בהיסטוריה שלנו. כמובן שזו רק הצצה
מדגמית אבל בחודש אלול כל שאנו צריכים זה לנסות, זה להשתדל, זה לפתוח את הלב ואת
הספר, "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם".
הבלוג של אתר מדרשת - מאמרים, אירועים, דברים שפרסמנו, וקישורים מומלצים.
'אתר מדרשת' הוא אתר מפגש פתוח וחופשי, המזמין לומדים ומלמדים מהחברה הישראלית ומהעולם היהודי לקחת חלק פעיל בשיח היהודי- הישראלי העכשווי. הכלים הטכנולוגיים המתקדמים של מדרשת מאפשרים לכל אדם ולכל קהילה להתחבר בדרך פשוטה, ידידותית וחווייתית אל התרבות היהודית העתיקה והחדשה. בדרך זו נוצר חיבור אנכי ואופקי – חיבור לעושר התרבות של עמנו, וחיבור ליהודים בני דורנו.
המבנה הפתוח של האתר יוצר מפגש שוויוני של דעות, גישות ופרשנויות. מתוכם יכול כל אחד לבחור לעצמו את המתאים לו, להשקפת עולמו ולחייו.
