"כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.
הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל."
אני מפחד
לעמוד על פסגת ההר, כי שם יש רק שתי אפשרויות - או לעצור במקום או להתחיל לרדת. את
שתיהן אינני רוצה. לאור זה, אפשר לקרוא את המשפט הזה כביטוי תמידי של "אמצע
הדרך". תמיד יש עוד לאן לעלות. המחשבה ש"הגענו לארץ", "אל
המנוחה ואל הנחלה" או אפילו המחשבה שנגאלנו גאולה שלמה, היא ביטוי לפסגה שאני
מפחד לכבוש. לכן תמיד ארצה לומר "לשנה הבאה ב..."
גלינו בגלל שלא דאגנו לאחר, בגלל שנלחמנו זה בזה . בגלל שלא היינו
ראויים לארץ המורכבת הזו שמבקשת סבלנות. ועל זה יש להתפלל . שנגיע אליה.
הרמב"ם
ממקם את הטקסט הזה לאחר אמירת המשפט "בבהילו יצאנו ממצרים". אולי
ה"לשנה הבאה בארץ ישראל" מבקש פשוט לבטל את הבהלה שאוחזת בנו כעם נודד
לאורך ההיסטוריה (ושאפילו 60 שנות מדינת ישראל לא הצליחו עדיין להרגיע אותה...)?
מעניין שכולנו מכריזים בליל הסדר "כל דכפין" ו"כל
דצריך", אבל מזמינים את דודה שרה וסבא דוד. מחפשים בחג הזה את המשפחתי והקרוב
והרבה פחות את האחר, הרחוק, הנזקק... ב"כל דכפין" הדלת
עדיין סגורה. אנחנו פותחים את הדלת רק ב"שפוך חמתך" אחרי האוכל... וכאן הבן שואל - האם בליל הסדר מכריזים שמכניסים
אורחים, או באמת מכניסים אורחים? כי דיבורים זה בד"כ חינם..
אם אנחנו
בארץ ישראל - ואנחנו אומרים "לשנה הבאה בארץ ישראל" אז אנחנו מחפפים.
ואם כך, אז אפשר לחפף גם ב"כל דכפין"...
------------------------------------------------------------------------------------------------------
- מתוך: "הגדה יומית" - בית מדרש פייסבוקי בדף הפייסבוק של אתר מדרשת - לחצו כאן לדיון המלא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה