פוסט על פוסט ציונות

בשמת חזן, במאית תיאטרון, סופרת ומנחת בית מדרש לאמנים,

מתגוררת בניו יורק בשנים האחרונות עם משפחתה

ארוחת בוקר ומטלות – חליבת עזים, הוצאת קומפוסט, השקיה

עבודת שדה

ארוחת צהרים

עבודת בית – עבודה במשרד, במטבח, אחזקה שוטפת, מתקנים

לימוד – מגוון נושאי יהדות, איכות הסביבה ואקולוגיה

ארוחת ערב

אסיפה קבוצתית

נשמע כמו סדר יום אופייני של מתנדבים בקיבוץ? או מנשר ממחברת אבודה של חלוצים שהקימו את הקיבוץ הדתי? ובכן – לא. זהו סדר יומם של צעירים יהודים אמריקאיים שבוחרים להשתתף בתוכנית "אדמה" במרכז איזבלה פרידמן בקונטיקט. חלק מהמושגים המופיעים למעלה מתורגמים במקור לאנגלית אך חלקם מופיע במקור באותיות לועזיות – והמילים בעברית. תוכנית "אדמה" הוקמה ב - 2003 ומסמלת אולי יותר מכל את הדור החדש בקרב יהודים צעירים בארה"ב המחוברים למורשתם ובאותה מידה חשים מחוברים למולדתם – אמריקה, ולחזון גלובאלי של תיקון עולם.

ואני תוהה מה זה אומר על היחס שלהם לישראל ומה חשיבותה, אם בכלל וכיצד זה מגדיר את הצורך ו/או את הקשר למולדת .

בערב ט"ו בשבט שהפך בראשית הציונות לחג המסמל את הקשר לארץ ישראל, מעניין להתבונן על התופעה הזו, המשחזרת במובנים רבים את תקופת החלוצים שלנו, בגרסה משופרת אפילו, רק באמריקה.

ירוק הוא השחור החדש. אקולוגיה היא שם קוד לעדכניות ואורגאני מוכר טוב יותר. זו עובדה משמחת. העולם מכיר בסכנות של ההתעלמות מההתחממות הגלובאלית. סוף סוף זה נכון פוליטית לטפל בנושאים הללו, גם בקרב הצעירים היהודיים.

החשיבות של האדמה נעשית ברורה. הכמיהה לראות פרח נובט ולא רק לקנות אותו בחנות הפרחים, היא כמיהה פשוטה וחשובה, והרצון לגדל ירקות ולאכול אותם הוא רצון טבעי. יהודים אמריקאים צעירים קשורים באופן טבעי וברור לאדמה עליה גדלו. וטוב שכך, כנראה.

אבל הם לא מסתפקים בקרבה אל אדמת המולדת שלהם אלא מנסים לתהות האם בתוך כל אלו יש רלוונטיות בחווה היהודית הזו באמריקה למצוות התלויות בארץ.. ידיד שלי המכהן כרב בארצות הברית, סיפר לי שפנו אליו צעירים מ"אדמה" ושאלו להוראתו ומחשבותיו בעניין. הנה הם, חיים ועובדים את האדמה וקשורים קשר עמוק למסורת היהודית, האם הם צריכים ויכולים להקפיד על לקט, שכחה ופאה? על שמיטה?

מה זה אומר אם כן? מה זה אומר אם לא?

אני תוהה. הידיד שלי לא פסל על הסף את המחשבה לקיים את המצוות האלו גם על אדמה בניו אינגלנד.

עוד מחשבה עלתה בי כשבתי לבשה חולצה של מסע האופניים של ארגון "חזון" למודעות סביבתית

The people of the bike

פרפראזה על התרגום האנגלי לביטוי "עם הספר"

The people of the book

אולי זו יצירה מקורית - מקומית של ה"יהודי החדש" בדומה ליהודי החדש של חלוצי הארץ– רק הפעם בגרסא האמריקאית? לא עוד יהודים במקצועות "טפיליים" , לא עוד יהודים נודדים, וכמו שכתבה רחל ארבל במאמרה כחול לבן בצבעים: "היהודי החדש - הציונות קראה ליהודי החדש עברי, כשם אבותיו הקדמונים. כמותם אמור היה להיות אמיץ וגא, בריא בגופו, חי על יגיע כפיו, קרוב לטבע ולעבודת האדמה, עומד על נפשו ומשיב מלחמה למתנכלים לו. תרבותו עברית ושפתו עברית, וכל כולו הוא ניגודו המוחלט של היהודי הגלותי. בדימוייו החזותיים נראה "היהודי החדש" – האיכר או הפועל, הספורטאי, איש הטבע, הלוחם ואיש המגן – כמוצר שלם ומוגמר, כאילו השיל מעליו את כל התכונות הגלותיות בפעולה חד-פעמית מופלאה, למעשה היה זה דימוי שנוצר לצורך משימה חינוכית ותעמולתית. הוא הציג דגם אידיאלי, מושא להערצה ולהזדהות ודמות מופת שהדור הצעיר ישאף להידמות אליה"

והנה יש לנו יהודי חדש אמריקאי, לא עוד בארני מיידוף תככן, עוסק בכספים – אלא צעירים ברוחם או בגופם, שמכינים את חמאת הבוטנים והריבה שלהם לבד ממוצרים אורגניים שהם גידלו, ורוכבים על אופניים, ומשקיעים זמן ומחשבה בשחיטה כשרה אקולוגית. אני לא צינית, למרות איזושהי התנגדות ציונית שקיימת בי לכל העניין. רמת הארגון וההשקעה, רמת הרגש, היכולת לחבר בטבעיות מקורות דתיים לאורח החיים בלי להתנצל ובלי ל"חזור בתשובה", כל אלה מעוררים הערכה.

אבל איזה פירות הם יאכלו בט"ו בשבט? את פירות ארצנו או פירות ארצם? ומה יקרה לארץ ישראל אם אפשר לייצר אותה גם בקונטיקט? והאם לא תיוולד לה ארץ מובטחת אחרת, שתנתק את היהודים הללו מארצנו שלנו, אך תחבר אותם לתרבותנו היהודית יותר משעשו זאת כל חלוצי הארץ? האם היהדות המחוברת לאדמתה יכולה לצמוח מתוך אדמה אחרת שאינה ארץ ישראל? (מעניין בהקשר הזה לקרוא את דברי א.ד. גורדון )

אולי אם יהיה דיאלוג אמיתי ולא מתנשא (משני הכיוונים) נוכל במשותף לקדם ערכים חשובים בשתי המולדות ולמצוא "אדמה המשותפת.".

אשה, אדמה ואדם

נירה נחליאל, המדרשה באורנים

קרקע בתולה. ארץ בעולה. כמה יפה, כמה רומנטי דימויה של האדמה כאישה. הרים נישאים, קימורים רכים, מישורים משתרעים. האדמה מתמסרת לזורע שיבוא, יפלח בה תלמים במחרשתו ויטמון זרעו בתוכה, מוכנה להרות ולתת פרי.

וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל, מנבא ישעיהו (סב, ד), שָׂדֶה היתה ובודקים כמה היא יפָה (בלשון חז"ל), נלבישך שמלות, גם אם של בטון ומלט, שרו החלוצים, ואלכסנדר פן נשבע לאדמת שיח אבריק: ארשתיך לי בדם, והאדמה היתה רחומה (עד מותו).

הדימוי מושך ומפתה גם בהיפוכו - הזרע נטמן ברחם האישה כבאדמה, ממנו צומח ומבורך פרי בטן כפרי האדמה (דברים כח, ד). מרעיו של שמשון לא היו פותרים את חידתו לולא היו 'חורשים בעגלתו' ומוציאים את הסוד מאשתו (שופטים יד, יח), אישה נמשלה לשדה (פדר"א), והיא אף מתקדשת ונקנית לבעלה כשדה עפרון (קידושין דף ב), שכן "האשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה" (תוספות לכתובות ב, ע"ב). אסתר עלולה להיכבש בבית אחשוורוש (אסתר ז,ח), כאותה שממה שדינה נחתך – עוּרִי שְׁמָמָה, דִּינֵךְ נֶחְתַּךְ / אָנוּ בָּאִים לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ!

כמה יפה, כמה רומנטי דימויה של האשה לאדמה. מחוברת בחיבור עמוק לעולם הטבע, המצמיח וקמל, הנזרע ומתחדש.

או שלא. האם יפה בעינינו התמונה המארגנת לכל משתתף ומשתתפת את תפקידו/ה המובהק? האם רומנטיקה בעינינו פירושה צד אחד פעיל וצד אחד סביל? צד אחד נותן וצד אחד מקבלת? צד אחד כובש והצד השני נכבשת תחתיו?

חוקרי תרבות מציינים את הנטייה שלנו להפרדה ולהבדלה בין טבע לתרבות, כאשר התרבות מנסה לשלוט בטבע - הפראי, היצרי, הבלתי נשלט. נשים נחשבו קרובות יותר לתחום הטבע, בעוד שגברים שוייכו לתחום התרבות. לאישה וליכולת ההריון והלידה שלה יוחסו כוחות טבעיים בלתי נשלטים, בעוד הגבר ייצר ועיצב את התרבות, בניסיון לתרבת את הטבע ולשלוט בו, כולל בטבע הנשי, ולהתרומם מהארצי אל הרוחני. למותר לציין שהתרבות נחשבה נעלה על הטבע.

דימוי האדמה כאישה והאישה כאדמה ממשיך ומייצג את שיוך האישה לקוטב ה'טבע', ומרחיק אותה מקוטב ה'תרבות'.

בט"ו בשבט כולנו 'מתחברים' אל הטבע ואל הארץ. גישות אקולוגיות וסביבתניות, התופסות מקום הולך וגדל בתוכנו, מלמדות אותנו להתקרב אל הטבע באחריות ובענווה, מבלי להשתלט עליו ולכבוש אותו. נשים רבות חשות שאכן יש בהן כוחות חיים ייחודיים, ייצריות וטבעיות, והן מזדהות עם הדימוי המקרב אותן לטבע, אל מול מאמצים של נשים אחרות להיכלל בתרבות ולהשפיע עליה. מגמות אלה מנסות לשנות את החלוקה הדיכוטומית שבין טבע לתרבות, בין גוף לנפש, בין חומרי לרוחני, ובעיקר לבטל את ההיררכיה בינהם ולהקנות ערך שווה לטבע ולתרבות, לגברים ולנשים.

נטיעה, נגיעה, געגוע – הרהורים לט"ו בשבט

 אמנון ריבק, המדרשה באורנים

ובתוך הפרי כל געגועי, שרה לנו נעמי שמר ב"פירות חמישה עשר". וזו אולי מהות הט"ו בשבט – הנטיעה, הנגיעה, הגעגוע.
בכל מתגעגע מסתתרת נגיעה, 'גע' ועוד 'גע'. ואם לא נגיעה ממש עדיין, הרי כמיהה לנגיעה, כיסוף.

ואם כך בגעגוע, כך גם בכל נטיעה.
אנחנו אומרים 'לטעת' – ושומעים 'לגעת'.
אנחנו אומרים 'נטיעה' – ושומעים 'נתינה' ו'נגיעה'.

ועל כן, כל אדם צריך שיהיה לו שתיל בידו, כי אין לך אדמה ואין לך זולת שאין בם בור המבקש להתמלא, הנכסף לשורשים העדינים, לאדמה הרכה, לאצבעות המהדקות, לנגיעה.

אנחנו נוטעים עץ, נוגעים באדמה, והאדמה, לאט לאט, שולחת אותו מעלה, כדי לגעת בשמים. לאט לאט היא מושיטה אותו אל העולם, כמו אצבעו הארוכה של אי.טי., המתגעגע המפורסם ביותר של העת האחרונה.

לאט.
באנגלית, להתגעגע זה to long. וכבר אנחנו שומעים משהו ארוך, משהו לאט, נמשך אל, אבל גם נמשך על פני הזמן.
וזהו אולי גם המסר החינוכי של ט"ו בשבט לדור הצעיר והמהיר, הדור של המסרים הקצרים, של התקשורת החוצה יבשות בחלקיקי שניה, המבקש תשובה מיידית לשאלותיו ומשאלותיו:
לאט, לא מהר שלל חש בז. לא מיד. לא עכשיו.
כמו העץ שלשבעים שנה טוען את פירותיו.
לטעת, לגעת, להתגעגע.

הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה (תלמוד בבלי מסכת יומא פ"ג עמ' ב')

מאת: אלי ברקת, ממזרח שמש

"כך הולכים השותלים - רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר, מן העמק, מן הר, בט"ו בשבט בט"ו בשבט". (יצחק שנהר, כך הולכים השותלים)

אף פעם לא התחברתי לטקסי הנטיעות בט"ו בשבט. מסות של ילדים, מתבוססים בבוץ, רצים בין גומות מוכנות עם שתילי אורן, עם תעודת שייכות – "גם אני נטעתי עץ בארץ ישראל". כמו בסצנה המוכרת מצלאח שבתי - נטיעות המחכות להיתלש חזרה ע"י יערני קק"ל, להכשיר את הקרקע לקבוצה הבאה. בטח לא בחורף, שזה לא הזמן לנטיעות, וגם לא המחשבה, שאפשר לצייר לנו יערות אירופה כאן בארץ ישראל. לימים קראתי את שירו של ארז ביטון והלב נקרע:

"ואילו אבא שלי היה אומר: טוב חצי בית בארץ ישראל מהרבה בתים טובים ויפים בחוּסָה לָאָרֶס. לימים שלחו אותו לנקות מחראות בבית נבאלה, לימים היה מקרטע עם מכוש או טוריה מסביב לגומה של שתילים, לימים התחיל להריח מן האדמה ומן העצים ריח של גוי, לימים התחילה לבוא אליו מן האנשים שפה של גוי, ואני ברגעים של קִנטור ופיוס אומר לו: אֶוּוָּה בָּבָּה יוסף (נו נו אדון יוסף), הטילו טלית בפניך ואיפה אתה ואיפה ארץ ישראל." (ספר הנענע, אלקסקס אולפראן ב')

ואיפה אנחנו ואיפה ארץ ישראל?

"בדרך לעין חרוד אבדה לי הרי"ש. אחר כבר לא חשתי באובדן העי"ן ואת החי"ת החכית מאבי כך ירשתי שרכשהּ בעצמו בדרך לא"י. בדרך לעין חרוד אבדה לי העי"ן. לא ממש אבדה, נראה כי בלתי אותה". (סמי שלום שטרית, פריחה שם יפה, בדרך לעין חרוד)

מה איבדנו אנחנו בדרך לעין חרוד? מה מתוך מה שאיבדנו שווה לפגוש מחדש?

"אני, החתום למטה, נכספה וגם כלתה נפשי להדפיס ספר הקדוש הזה, להיות מצוי ביד כל איש ואיש ובפרט בארצנו הקדושה, ארץ אשר לא תחסר כל בה, והוא סדר ט"ו בשבט, שנהגו בו רבים יראי ה' וחושבי שמו, ובכללם בערנו גאבס יע"א, שיתקבצו קהל גדול ורב עם, בלילה או ביום ט"ו בשבט הנקרא ר"ח לאילנות, שיכינו את אשר יביאו שבעה מינים אשר נשתבחה בהם הארץ הקדושה, ככתוב ארץ חיטה ושעורה וגומר, ושאר מיני פירות וזירעונים ומיני מתיקה מינים ממינים שונים וקודם אכילת כל דבר לומדים לימוד השייך לו ומברכים על כל אחד ואחד ברכתו הראוי לו בשפה ברורה ובנעימה." (רבי חיים חורי, מבוא לספר "פרי עץ הדר" בו סדר לימוד ט"ו בשבט לכל פרי ופרי)

ליל ט"ו בשבט קהילתי, "שנהגו בו רבים", שבו הטקסט נגיש ו"מצוי ביד כל איש ואיש", ועם זאת מתקבצים "קהל גדול ורב עם". מכינים את אשר מביאים "ממינים ממינים שונים" – ריבוי מבורך, שבו "מברכים על כל אחד ואחד", "לומדים לימוד השייך לו", "בשפה ברורה" שכל אחד מבין, "ובנעימה". הקהל מתערבב, האוכל מתערבב עם הלימוד והשירה, "גאבס יע"א" מתערבבת עם "הארץ הקדושה" – "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה." הקדושה של הארץ קשורה בזה, ש"לא במסכנות תאכל בה לחם". כשהברכה מצויה בביתו של אדם, ומברך עליה בביתו, מה יהא על מי שאין לו? ליל ט"ו בשבט קהילתי עם אוכל, לימוד ושירה, מאפשר לא רק לברך על כל אחד ואחד, אלא גם, שכל אחד ואחד יוכל לברך.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת

(הדברים הבאים מוקדשים לזכרו של אבי, גדעון ברטוב ז"ל , ששירת חייו באמצע נפסקה)

אנחנו כל כך רגילים לסיפור הזה של השירה הענקית אחרי חציית ים סוף, שכבר כמעט שלא זוכרים לשאול – מה פתאום הם שרו? (ושימו לב, הייתה שם מנגינה, אלו לא רק המילים, משה המגמגם שר)

השירה כך נדמה, היא משהו בדרך בין הגשמי לרוחני, היא מצליחה בדרך פלאית ליצור את הקשר הלא יאומן שבין העולם הזה למה שמעבר לו.

רבקה מרים, במאמרה "ויקולו השמים והארץ" אומרת:

כשמעיינים בספר היצירה ניתן לראות את תהליך הבריאה ..בו. ... נוצרו בהדרגה רוח, קול ודיבור...

הרוח נובעת מהוויה שבטרם ושלאחר החושים. היא באה עוד מלפני היבראותם של זמן ושל מציאות מוכרת הרוח התקיימה עוד לפני היות העולם, כשהתוהו והבוהו היו מהפכים זה בזה, והיא, רוח האלוהים היתה מרחפת על המים...

הדיבור נולד עם המציאות. הוא שמהווה את שיא הבריאה. הדיבור הוא גם אפיונו הייחודי של האדם ... אך בה בשעה שבדיבור מתגלם הביטוי לעוצמתו היוצרת של האנוש, הרי שהוא גם מוגבל מעצם טבעו, כשם שהבריאה כולה מוגבלת...

ואילו הקול הוא הוויית הביניים שבין הרוח ובין הדיבור. הקול הוא זה שמחבר בין המציאות ובין אותו אינסוף שאין בכוח האדם להכיל, להכיר ולדעת...

הקול, עוד לפני שהופך לשירה, יש בו קסם לא מובן, כפי שאומרת רבקה מרים "הגיית המילים בפה מחברת אותן לקול, וכך גם מחברת את הפנים לחוץ, יוצרת מעין אנטנה שמפלשת את היחיד אל מעבר ליחידותו, מניעה אותו, משלבת אותו ב"אחד".

הקול הוא שמחבר בין שמים וארץ, בין הגלוי והנסתר. בין הקונקרטי והגשמי לבין הרוחני והמופשט.

האומנות כולה מבקשת להעלות את האדם מעבר לחומר, אולם השירה, השימוש בקול ובצליל בלבד, היא הדרך המופשטת ביותר של האדם להתעלות מעל החומר, ליצור אסתטיקה גבוהה שמובילה לרוממות רוח וקדושה . הקול שנמצא בין הרוח לבין הדיבור הוא הסולם שמעלה את האדם למעלה (ואולי לא מקרה שאנחנו משתמשים ב"סולם מוזיקלי")

שירת הים היא השירה הראשונה המוזכרת בתורה

רבי יוסי הגלילי אומר בשעה שהיו אבותינו בים היה מוטל עולל על ברכה של אמו ותינוק יונק משדי אמו. וכיון שראו את השכינה הגביה עולל את ראשו מברכה של אמו ושומט התינוק את פיו מדדה של אמו אף הן פתחו את פיהן בשירה ובשבח ואמרו זה אלי ואנוהו. רבי מאיר אומר אפי' עוברין ממעי אימותיהן היו אומרים שירה (תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה)

בני ישראל כולם, גם תינוקות שכמעט אין בהם דעת, חשו צורך לבטא את תחושת רוממות הרוח מול המפגש הגלוי כל כך עם הקב"ה וכך נולדה השירה הזו, לבטא לא רק במילים אלא גם במנגינה את הלא יאומן.

הפסיכולוג אוליבר סאקס בספרו מוזיקופילה – סיפורים על מוזיקה והמוח מנסה להסביר מה יש בה במוזיקה:

אנו בני האדם הננו מין מוזיקלי לא פחות ממין לשוני. .. כולנו (למעט חריגים מעטים מאוד) יכולים לתפוס מוזיקה, לתפוס טונים, גוני קול, מרווחים בין שני גובהי צליל שונים, קווים מלודיים, הרמוניה ומקצב.... ולהערכה המבנית הזו של המוזיקה שהיא ברובה לא מודעת, מתווספת תגובה רגשית למוזיקה שהיא לא פעם עזה ועמוקה. "העומק של המוזיקה שאין לבטאו במילים", כתב שופנהאואר, "שכה קל להבין אותה ובכל זאת כה קשה להסביר אותה, נובע מכך שהיא מפיקה את כל התחושות של ישותנו היותר כמוסה, אבל בלי שום מציאות והרחק מהכאב שלה ... המוזיקה מבטאת רק את תמצית החיים ומאורעות החיים, ולעולם לא אותם בעצמם"

המוזיקה היא ביטוי רגשי של חוויות החיים, היא מבטאת רגש ונוגעת ברגש, לעיתים אפילו איננו יכולים להסביר במילים את התחושה שמייצרת המוזיקה, אבל למשמע מוזיקה טובה ואהובה אנחנו יודעים בוודאות שהיא ביטוי עמוק לנפשנו, שהיא נוגעת ברגש, מייצרת רגש ומאפשרת לנו לבטא אותו.

כך שאם נדמיין את בני ישראל שעברו חוויה רגשית ורוחנית כל כך מטלטלת, שעמדו בין החיים למוות וניצלו ע"י הקב"ה, שאת נסיו ראו לנגד עיניהם ממש, נוכל להבין שהדרך היחידה שיכלו לבטא את תחושותיהם היה בשירה, זו, שכדברי שופנהאור: "מפיקה את כל התחושות של ישותנו היותר כמוסה", ואולי המוזיקה מצליחה להביא לידי ביטוי גם את כל הרגשות המורכבים והסותרים שמילים לא יכולות להסביר. וממילא ברור שהיא יכולה גם לבטא תחושתנו כלפי הכמוס, כלפי האלוהים הנעלם שלרגע נגלה במעשיו לעיני בני ישראל.

המוזיקה, שכוחה כה רב אך אין לה ממשות פיזית בעולם, שהשפעתה ברורה אך בלתי ניתנת להסבר, מחברת יותר מכל בין אדם לאלוהיו.

דבי גולן, חברתי, מציעה הסבר לחיבור זה וכך היא כותבת:

ואולי יש .. משהו בשירה, יותר עמוק, שהופך אותה מתאימה מאין כמוה, באופן טבעי לחלוטין, לבטא הודיה ובקשה למי שאמר והיה העולם.

מדוע השירה היא דרך כל כך טובה להתקרב אליו יתברך? למה השירה כה רצויה לקב"ה? לא רק שהשירה היא המתקרבת ביותר בעולמנו הפיזי לתמצית הרוחניות, כי היא נעלמת מיד אחרי שמושרת, אלא בגלל שבשירה אנו בעצם מחזירים לה' את מה שהוא נתן לנו; את נשמת החיים שנפח באפו של אדם הראשון. זה מה שהפך אותו – אותנו – ל"נפש חיה" ... הנשימה שלנו היוצאת עם הקול בהשמעת השירה – כאילו הנשמה יוצאת איתה חזרה לבוראה. "תקרב רינתי לפניך ה' (מילות הסיום של הפיוט "אל מסתתר")". הרי ללא נשימה אין חיים ולכן בשירה אנו מחזירים לו במה שנתן לנו, במה שהוא "נשמת אפנו" – תמצית חיינו וקיומנו וביטוי לנשמתנו הפנימית, הלא-נראית, שיש בה ניצוץ מקדושת האלוקות.

הנשימה היוצאת מאתנו בשירה, היא אותה נשימה שנתן לנו הקב"ה, ואנו מוציאים אל העולם את אותה נשימה את אותה נשמה – בשירה, בתקווה שתגיע אל האלוהים ותיגע בו, כביכול, כשם שהיא נוגעת בנו.

הרבה לחנים יש לשירה הזו, מעניין שרבים מהם דומים זה לזה, ביצוע אחד מיוחד שמאפשר לדמיין את בני ישראל הים אפשר למצוא בקישור זה

מחולות של קודש וחול

מאת: חגית ברטוב, אתר מדרשת 

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.... וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, ... וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, .... וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:  (משנה מסכת תענית ד/ח)

המשפט הראשון של המשנה האחרונה במסכת תענית מצוטט ללא הרף בתקופה זו שבין ט"ו באב ליום הכיפורים, עד שכבר קשה לראות כמה הוא מוזר; כיצד אפשר להשוות בין היום הקדוש בלוח השנה היהודי -יום הכיפורים, לבין ט"ו באב, יום זניח, שאפילו חכמי התלמוד לא הצליחו להבין את ייחודו? כמו ששואלת הגמרא בתענית ל ע"ב –לא ע"א: בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא חמשה עשר באב מאי היא?

הגמרא אמנם מנסה לתת תשובה, או למעשה, שש תשובות של חכמים, אבל כידוע כשיש יותר מתשובה אחת סימן שאף תשובה אינה תשובה טובה מספיק:

1. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה
2. רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל
3. רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר
4. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל
5. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה
6. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה

מעבר לכך שריבוי התשובות מעורר חשד, הרי שעדיין לא הבנו מה הופך את ט"ו באב לאחד משני הימים הטובים ביותר לישראל.

לפני שאנסה להציע תשובה מהוססת, אני רוצה להפנות את תשומת הלב לעוד קושי במשנה שלמעלה: לאחר שהמשנה מצטטת שני פסוקים אותם היו בנות ישראל אומרות לבחורים, היא מצטטת את הפסוק: (שיר השירים ג) "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּו"

מה עושה כאן הפסוק הזה? הרי הוא אינו ממשיך את המשנה גם לא מתאר את דבריהן של בנות ירושלים אז מה הוא עושה כאן, הרי אי אפשר להניח שבסיום המסכת יופיע פסוק רק כי הוא מזכיר את "בנות ציון".

אז מה בדיוק קורה כאן?

את הרמז שהוביל אותי לתשובה מפתיעה למדי מצאתי בעוד משנה מפורסמת בפרק ד' בתענית (משנה ו'), זו שמספרת לנו מה קרה בתשעה באב.

חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. ..בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:

אם משווים בין רשימת האירועים שאירעו בט' באב לבין רשימת האירועים שאירעו בט"ו באב, מגלים קשר מפתיע:

בט' באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ

בט"ו באב: יום שכלו בו מתי מדבר (ויכלו להיכנס לארץ)

בט' באב: נלכדה ביתר

בט"ו באב: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה

למרות שהרשימה אינה מקבילה לגמרי ניתן לומר שט"ו באב הוא יום התיקון לארועים הקשים שאירעו בט' באב. ואם כך, האם ייתכן שחשיבותו הגדולה של ט"ו באב הוא היותו יום התיקון המיועד לקטסטרופה הגדולה מכולם – חורבן הבית? האם ייתכן שחכמנו בקשו להצפין בתודעתנו את הידיעה שיום התיקון של חורבן הבית – היום המיועד להקמתו של המקדש הוא ט"ו באב?

ואם זו הסיבה הרי מובן לגמרי מדוע הוא "יום טוב לישראל". אם נחשוב על ט"ו באב כמו שהוא מוכר לנו היום, הרי שאפשר לומר שזהו חג עממי, שמשמח את הבריות, גם בלי שהם לגמרי מבינים למה, וככה נשמר בתודעה הקולקטיבית שלנו היום הזה, שעתיד לתקן את שבר החורבן הגדול.

פרשנות זו הופכת את סיומה של משנתנו (וסיומה של מסכת תענית כולה)את אותו פסוק תמוה משיר השירים שהזכרתי קודם, למובנת ופשוטה: וכך מפרשת המשנה את הפסוק: בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

שני ימים טובים יש לישראל: יום מתן תורה – יום הכיפורים שכדברי הגמרא הוא "יום שניתנו בו לוחות האחרונות", ויום בנין בית המקדש– הוא יום ט"ו באב.

ואם כל זה נכון אז מה ראו חכמינוו לשמר את התאריך החשוב זה, דווקא במנהגן של בנות ירושלים לצאת לכרמים ולבקש את זיווגן?

ייתכן שניתן לראות כאן רמז לזיווג בין הקב"ה לכנסת ישראל שיכנסו יחדיו לביתם המשותף – בית המקדש. ואולי ניתנה כאן לנשים הזכות לשמר את מחול האהבה השוויוני, הרמוז אף הוא בסיומה של מסכת תענית בגמרא, בעוד פיסקה מוצפנת וכמעט חסרת הקשר:

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיהו כ"ה, ט): (תענית ל"א ע"א)

אם הפירוש שהצעתי כאן נכון, הרי שהגאולה והתיקון יבואו לידי ביטוי במחול משותף לצדיקים ולקב"ה,  ועד שיגיע היום ההוא, בנות ישראל ימשיכו לצאת במחול, כדי שהריקוד המשותף הזה לא ישכח.

למי שרוצה, אפשר גם ללמוד על הכל עם דף לימוד ב"מדרשת"

על הומוסוקסואוליות ויהדות: הגירסא המלאה. נכתב עבור מאקו

אשית אומר: זוהי דעתי האישית, המבוססת על ההבנה שלי מציאות מורכבת זו. אין זו דעת תורה, ואיני מתיימרת להציג את "היהדות", אלא לחשוף מעט את המציאות המורכבת.


כמה מחברי הם הומוסקסואלים דתיים, והקרע בו הם חיים אינו זר לי. נחזור אחורה כמה שנים, לפני כניסתו של רועי המתוק מסרוגים לחיינו, ולפני סרטו המצוין של חיים אלבוים "ואהבת". באמצע שנות התשעים עת למדתי באוניברסיטה, שאל אותי ידיד שהיה הרבה יותר "דוס" ממני אם לא מפריע לי להיות חברה קרובה של גיא, הומו שיצא מן הארון.

לקח לי זמן להבין את עומק השאלה. שהרי ברמה הפשוטה ברור שאין זה מפריע לי. אבל אם נתבונן בשאלה, היא טומנת בחובה שאלה נוספת ועמוקה בהרבה: כיצד את, בחורה דתיה ושומרת מצוות, יכולה להיות בקשר חברי עם אדם שעובר בגלוי על איסורי תורה.

והשאלה מצוינת ומכאיבה, ומתאימה לא רק לעיסוק בשאלה זו, אלא גם במתחים האחרים הנובעים מהרצון לראות את התורה כתורת חיים, המלאה בתובנות עכשוויות היונקות ממסורות עתיקות וקדושות.

והשאלה חוזרת ומהדהדת: איך אני יכולה להתמודד עם הסתירות הקיימות סביבי?
עם האיסור מספר ויקרא על קיום יחסי מין בין גברים, לבין אהבת אלוהים והרצון להעמיק בעבודת השם שאני מזהה אצל חברי ?

וכמו תמיד, כדי לפתור שאלות הנובעות בי אני פונה לספרים. והפעם לתלמוד הבבלי, למסכת יבמות (דף ס"ג עמוד ב), בו אני מוצאת את הסיפור הבא:

תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר (בראשית ט) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך"
וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו" רבי יעקב אומר כאילו ממעט הדמות שנאמר (בראשית ט) "כי בצלם אלהים עשה את האדם" וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו וגו'"
בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר "ואתם פרו ורבו"
אמרו לו לבן עזאי:
יש נאה דורש ונאה מקיים,
נאה מקיים ואין נאה דורש,
ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים.

אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה
אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.


הדיון בסיפור הנ"ל עוסק בשאלה – על איזה איסור עובר אדם שאינו מביא ילדים לעולם. האם הוא עובר על איסור "שופך דמים"- כמעט רוצח באופן פעיל בכך שאינו מביא ילדים לעולם או שמא על "ממעט הדמות" – תיאור סביל של המעטה בנוכחותו של אלוהים בעולמנו.


בן עזאי מחמיר יותר מחבריו, וטוען כי אותו אדם שאינו עוסק בפריה ורביה הוא שופך דמים וממעט הדמות – שניהם גם יחד.
חבריו של בן עזאי מעירים לו על כך שהוא עצמו חי פוסח על שני הסעיפים, שהרי הוא לא נשא אישה ואינו עוסק בפריה ורביה.

אני קוראת את תשובתו של בן עזאי ונזכרת בפליאה העצומה שאחזה בי עת קראתי סיפור זה לראשונה.

"ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".


כלומר – למרות שאני יודע שהמצב בו אני חי אינו נכון ושאני עובר על מצוות עשה, ואני גם בעיני עצמי כמעט כרוצח, ואני ממעט בדמותו של הקב"ה שאת תורתו אני לומד כל יום, כל היום- עדיין אינני יכול לפעול בניגוד לטבע שלי, לזהות שלי, ואני – בן עזאי – נפשי חשקה בתורה. שהעולם יתקיים על ידי אחרים.

כלומר, יש כאן הכרה בסתירה אפשרית בין הדרישה הדתית לבין האמת הפנימית של האדם, ומוצעת כאן דרך ליישובה. אחרים יקיימו את העולם, ואולי יכסו על מה שאני גורע, אומר בן עזאי. אני נותר עם מה שמכתיב את הזהות שלי – עיסוק בתורה.


כבר בתלמוד מכירים בכך שלעיתים יש חוסר הלימה בין רוח היהדות לבין מצבו הפרטי של האדם. התורה אינה אוסרת על זהות מינית כזו או אחרת, אינה פוסקת כי אסור לאשה להרגיש משיכה לאשה אחרת או לגבר להרגיש כי הוא קשור בכל נימי נפשו לגבר אחר. האיסור נוגע למעשה המיני ולנגזרותיו.
וזו התשובה שלי: מה שאנשים בגירים עושים בחדרם הפרטי אינו מענייני. אך הניסיון שלהם לשלב בין היהדות כתורת החיים והמציאות המודרנית מוכר לי, והסתירה בה הם חיים והכאב האנושי הגדול המציף את חייהם, כאביי הם.

לאחרונה עוסקים כמה רבנים מהציבור הדתי לאומי בשאלה זו, ביניהם הרבנים יובל שרלו ורונן לוביץ. בתשובות שלהם טמונה לא רק הכרה בכאב אלא גם קריאה לקבל את בני קהילת הלהט"ב לתוך בתי הכנסת, ואל תוך הקהילה הדתית. אסיים בכמה ממילותיו של הרב יעקב מדן- מגדולי הרבנים בימינו וראש ישיבת "הר עציון".

יש בעצתו של הרב מדן הקשבה עצומה לכאב הנובע מחיים בקרע עמוק כל כך, וניסיון כן להכיל אותם. דבריו של הרב מדן פורסמו ב"מקור ראשון" (ט"ו אלול התשס"ט).
"קיימת נטייה בציבור שלא להאמין להם בטענתם על חפותם ממגע מיני אסור. בשאלות דומות לאלו (בעניינים אחרים) דן ה'חפץ חיים' בספרו הטהור, ודומה שאין לזוז מפסקיו בשאלה במי מותר לחשוד בדבר עברה. ככלל, אנו מצווים גם כאן במצוות 'בצדק תשפוט עמיתך', ומעבר עליה עלול לגרור אותנו לאיסורים חמורים כלפי בעלי הנטיות ההפוכות, וחלילה מלעבור עליהם."

כלומר, בבואנו לדון בסוגיה זו עלינו להיזכר בהנחיות ההלכתיות לגבי חשד באחר, ולא להניח דבר לגבי מעשיו בחדרי חדרים. אין לנו להסתכל על אדם ולשפוט אותו על עבירות אפשריות שאולי ביצע.


צעד נוסף לקראת ניסוח תיאולוגיה המכירה במציאות הלהט"בית נמצאת בהמשך דבריו:

"שאלה קשה מאין כמותה היא מהו גבול הקרבה המותר בין שני חברים לחיים. התורה אוסרת במפורש, ובאיסור חמור ביותר, את המגע המיני. קרבה פחותה ממנו מדין סייג נידונה מעט בחז"ל ובהלכה, ואין בה כדי למלא שולחן ערוך מסודר. השאלות דורשות שיקול דעת גדול ועמוק, ודומה שיפה עשו רבני דורנו שלא ניסחו משנה ברורה וסדורה בעניין, והותירו שיקול דעת של בדיקת כל מקרה לגופו על פי מצבו של השואל. מכל מקום, קיימת ציפייה מכל בעל נטיות הפוכות לאמץ לעצמו רב תלמיד חכם וירא שמים."


כלומר: חסרים לנו הכלים ההלכתים לדון במצב זה, וקריאתו האמיצה של הרב מדן להומוסקסואלים (בעלי נטיות הפוכות בלשונו), היא לאמץ להם רב. אם בעבר היתה ההנחה שאין דבר כזה- הומו-דתי, הרי שהיום לא רק שהומוסקסואלים דתיים ממשיכים להיות חלק מהקהילה הדתית ומעשירים אותה בהשקפת עולמם, הרי שגם הרבנים עוברים שינוי ומכירים בהם כחברים לגיטימיים בקהילה הדתית, ואינם דורשים מהם לוותר על מרכיב כה מרכזי באישיותם (משיכתם לבני מינם) כדי להצטרף אליה.

מי אמר שהיהדות לא משתנה? כשם שחל בה שינוי – שסופו עדיין לא נראה ביחס לנשים ולתפקידן בחיים היהודים ובכלל, כך אני מאמינה ומקווה שנזכה לחזות בשינוים נוספים ביחס לקהילת הלהט"בים.

והומופובים קיימים בכל מקום.