מישהו דואג לי שם למעלה

מאת: חגית ברטוב, אתר מדרשת

מוזר עד כמה ליום הזיכרון יש פס קול, כמעט אי אפשר לעבור את היום הזה בלי לשמוע את השירים האלה, של יום הזכרון, ההכרחיים יותר (אחי הצעיר יהודה, הרעות, מה אברך, אליפלט,  בשביל אל הברכות, וכן, גם הילדים של חורף 73 שמתנגן כרגע ברקע) וההכרחיים פחות, ומדי פעם מגיח איזה שיר חדש (קצר פה כל כך האביב) ומצטרף להכרחיים ולפעמים עורך מוזיקלי יצירתי שולח כמה בלוני ניסוי (מיותרים בדרך כלל). (YNET סיפקו לנו השנה רשימה מלאה, מורכבת מכל הנ"ל).

מבירור קצר באתר שיודע הכל - ויקיפדיה- מסתבר כי הנוהג לקיים ערב שירי לוחמים החל בשנות השבעים בטכניון בחיפה והתפשט לרחבי הארץ בתחילת שנות ה- 80.

בכל זאת אני מגלה שאף פעם לא שאלתי את עצמי - איך זה שמכל הימים בלוח השנה, דווקא ליום הזה יש פס קול, הכרחי, הרי אם לא אשמע את ההכרחיים ארגיש כמעט כאילו שאכלתי ביום כיפור.

שירי לוחמים? האם זה המיתוס הישראלי של "יורים ובוכים", האם זהו סימון היום כיום רגיש ולא יום מליטריסטי, כמונו כולנו שרק רוצים שלום? או שמא השירים האלה נועדו כדי להסתיר מאתנו עד כמה מיותרים אלפי הקברים הללו, להסתיר את השאלה  - האם הם באמת בלתי נמנעים?
ואולי באמת, יש יופי ביכולת שלנו לעזוב בצד את כל השאלות הקשות ורק לבכות את דודו ואליפלט ואורי, אולי רק פס הקול הזה קורע הלב יכול לעשות זאת.
פס הקול מחזיר אותנו אל התמימות אל החלום של מי שהיינו או רצינו להיות, אל "הנעורים שבאו פתע אל סופם". כי מול המוות הצעיר הזה, אל מול החמצת החיים האיומה הזו, נעלמים הציניות והביקורת והכעס ואנחנו יכולים לחזור לרגע להיזכר במי שרצינו, כל אחד מאתנו וכולנו ביחד, להיות.

ועוד מחשבה: ראיתי השבוע סרט שנעשה עבור 'עובדה' על יחידה שאיבדה שניים מלוחמיה וחבריהם מקיימים סדנא של שבוע לעיבוד החוויה. אחד מהם, דתל"ש כנראה, אמר: "מאז שעברון מת יש לי עוד אלוהים, אני מסתכל למעלה וחושב שהוא רואה אותי מלמעלה".
וחשבתי על כל השירים שיש בהם את הכפילות הזו, בין האלוהים לבין המת (מישהו, אבא של אביתר בנאי) אל המחשבה הזו, שהמת, שחייו הוחמצו, נמצא במקום של אמת, במקום בו אין יותר ספקות על צדקת דרכנו וצדקת מנהיגנו, המקום שיודע, שמבין, שמבחין בין אמת לשקר, בין אשליה למציאות.

ושוב אנחנו חוזרים אל הרצון שלנו לחזור אל המקום או אולי למצוא את המקום בו לא יהיה כל כך קשה לבחור (בקלפי או לאיזו הפגנה ללכת ועל איזו עצומה לחתום). "מישהו דואג לי שם למעלה" אנחנו שרים ורואים לנגד עינינו את אלו שלא הצלחנו לשמור עליהם אך הם שומרים עלינו, ושומעים אותנו שרים, ומכוונים אותנו (אולי רק לרגע) בדרך הנכונה, הדרך של הלב, התמים, המאמין. הדרך, שבארץ הקשה הזו קשה כל כך לזכור אותה בין ביקורת הכרחית אחת לשנייה. רק שירים יכולים להזכיר לנו את אלו, ולכן אנחנו מוכרחים לשיר.

ואולי, מתעורר בי שוב הקול הביקורתי, השירים האלה מכוננים מחדש את היחד הישראלי שהוא אשכנזי כל כך, (נכון יש כמה שירים 'מזרחיים' שהצליחו להיכנס לרשימה הקנונית, אבל הם לא הרוב) וגברי כל כך (בטח שיש שם נשים - הן כולן מחכות בחלון או ליד השער), אולי התמימות הזו היתה טובה רק לאחדים? ואולי לא?



אני מאמין - על גבורה וגאולה

מאת: חגית ברטוב, אתר מדרשת


הערב, ערב יום השואה שמעתי שוב את הניגון קורע הלב של ר' עזריאל-דוד פסטג, אני מאמין, וקראתי את סיפורו המופלא של ניגון זה: פסטג, חסיד מודזיץ', היה בקרון דחוס בדרך לטרבלינקה כשלפתע החל לשיר את הניגון המופלא הזה, ובאמצע השירה כשעשרות חבריו לקרון מאזינים לו בפליאה, עצר ופנה אל האנשים שהיו עימו בקרון והציע להם עסקה - מי שיברח ויביא את הניגון אל הרבי ממודזיץ' יקבל מחצית מהעולם הבא של פסטג.
שניים ברחו, אחד ניצל והצליח להגיע אל הרבי ולהביא אלינו את הניגון. (מוזמנים לקרוא את הסיפור המלא באתר הפיוט)

נדמה לי שאין סיפור גבורה גדול מסיפור זה, אף כי קשה ואולי אסור לדרג את הגבורה, אך אם יש משהו שנותן תקווה ביום כזה, ביום שמזכיר לנו שבני אדם יכולים להיות רשעים באופן בלתי נסבל, זהו הסיפור הזה על כוחה של הנפש להאבק במי שמנסה לפגוע בה, ביכולתה של רוח האדם לעלות למעלה, להאמין ברוח הטוב, בגאולה.

אני לא חושבת שזהו סיפור דתי במובן המקובל דווקא; זהו סיפור של אדם העומד אל מול השטניות ומסרב לקבל שכך הוא העולם, הוא מתעקש לתת קול לנשמתו, קול לאמונה כי העולם יכול וצריך להתנהל בצילו של המשיח הגואל, בצילו של הטוב. הוא מתחבר אל המוזיקה, אל הניגון שמחבר בין שמיים לארץ, כי הוא מבין שהמוזיקה היא כלי המלחמה הנכון, הוא מעיז להבטיח למי שיסתכן ויברח מהרכבת כדי להביא את הניגון אל הרבי שכר כל כך מופרך ברגע זה - מחצית מהעולם הבא שלו, מחצית מהטוב שצפוי לו - כי עבורו, הטוב הזה נוכח בעולם לא פחות ואולי יותר, מהרוע שבתוכו הוא שרוי.
הסירוב להיכנע לקולו של השטן האנושי הוא גבורה, הסירוב לוותר על קולה של הנשמה, כשמסביב כמעט ונמחקה הנשמה האנושית - היא גבורה.
ואולי ניתן לומר שר' עזריאל-דוד פסטג בניגונו בתוך הקרון הנעול הצליח ולו לרגע לגאול את העולם, לגאול אותו מהשתלטות הרוע.