אחד במאי: חג הפועלים במקרא ובחז"ל

מאת: ליאור טל, ראש מכינת בינה ע"ש לובה אליאב

החשיבה על חובות המעביד כלפי העובד מתחילה עוד במקרא:

"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים, כד, יד-טו); "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא יט, יג). התורה מזהירה את המעסיק לבל יעכב את תשלום משכורתו של שכיר שעובד על בסיס משכורת יומית. היא גם מצווה לא לעשוק את רעך ולא לעשוק שכיר עני. מה פירוש לא לעשוק? ניתן לפרש זאת בדרכים רבות, החל מקיום הוגן של חוזה, דרך תנאי עבודה נאותים ועד לשכר מינימום סביר. ניתן לראות כאן ניצנים לצורת מחשבה המכירה בהגבלת כוחו של המעסיק ובזכויותיו של העובד. צורת מחשבה זו פותחה על ידי חז"ל.

כך נכתב במשנה לפני כ 1800 שנה – "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון - יזון, לספק במתיקה - יספק, הכל כמנהג המדינה" (מסכת בבא מציעא, פרק ז, משנה א). שעות העבודה של הפועלים והשאלה האם הם מקבלים ארוחה במהלך היום ומה היא כוללת, תלויה במנהג המקום ולא במעסיק. הכוח להכריע על תנאי העבודה מופקע מידיו של המעסיק ומועבר לקהילה. הגמרא מחדדת את העניין ומדגישה שגם אם המעסיק משלם להם יותר, על מנת שיעבדו שעות נוספות, הפועלים יכולים לטעון שעבור התשלום הנוסף הם עבדו טוב יותר ומהר יותר, ואין הם מחויבים להמשיך ולעבוד. חידוד זה מבהיר כי מדובר כאן במגבלות על המעסיק, או בניסוח אחר – בחובותיו של המעסיק. שילוב מאוזן יותר בין שיח חובות לשיח זכויות, חשיבה מחוץ לגבולות ה "מגיע לי" ו "מגיע לו", יכולה להבנות תודעה מוסרית וחברתית מוצקה יותר.

הפילוסוף והפרשן החשוב עמנואל לוינס כותב בנוגע למשנה זו: "ברור לגמרי שמן המילים הראשונות מכריזה המשנה על זכויות האדם האחר, גם אם אדם זה נמצא במצב נחות ומסוכן עבור חירותו, שהרי זה מצבו של הפועל השכיר. מצב זה מסוכן עבור חירותו, מפני שהוא עשוי לאבד את חירותו מבלי לסבול שמץ של כפייה. הוא עדיין פועל מרצון, שהרי הוא מתחייב ונמצא ביחס בין-אישי של משא ומתן. אבל אותו משא ומתן נמצא על גבול הניכור, והחירות הופכת באופן חופשי לשעבוד. סוגייתנו מלמדת שאי אפשר לקנות את הכל ואי אפשר למכור את הכל. חופש המשא ומתן מוגבל, והגבולות מתחייבים בשם החירות עצמה" (לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 120).

בדברים הנפלאים של לוינס טמונה ההבנה שפעמים רבות השכיר החופשי-לכאורה, מנוצל והופך למשועבד. עבד מרצון. תנאי החיים הקשים גורמים לו להסכים לניצול. התחרות בשוק, העובדה שעל כל תפקיד מתמודד יותר מאדם אחד, גורמות לו להיות בחרדה ובעמדת חולשה. בסופו של יום, היחס לעובד הוא פונקציה של עלות מול תועלת, ובכל רגע ניתן להחליפו בעובד אחר.

תהלוכת אחד במאי של חניכי תנועת "הנוער העובד",
ברחוב סוקולוב בהרצליה, שנות ה- 50

מהפכת הפועלים הגדולה היא ההכרה בזכויות השכיר ככאלו שהוא עצמו לא יכול להפקיע אותן. הכרה המונעת את גיבושם של חוזים משעבדים. למרות קיומם של דיני עבודה סבירים בישראל, דרך ארוכה עוד לפנינו בעניין זה. חוק שכר מינימום, כמו שורת חוקים אחרים, פעמים רבות לא נאכף. הפועל שמרוויח פחות משכר מינימום פוחד להתלונן, שמא יאבד את עבודתו. במקומות שונים מנסים בדרכים לא חוקיות למנוע מעובדים להתאגד יחד בשל הידיעה שלעובדים מאוגדים יש כוח רב בהרבה מאשר לעובד היחיד (קל לפטר עובד ולהחליפו, קשה לפטר את כל העובדים יחד ולהחליפם). אבל הבעיה היא לא רק באי אכיפת החוק.

בעיה מרכזית ביותר היא בעיית השכירים העניים. רוב השכירים בישראל מקבלים שכר נמוך באופן אבסורדי. מעל מחצית מהשכירים במשק מרוויחים פחות מ 6000 ש"ח ברוטו בחודש. אנשים אלה עובדים בחברות בהן המנהלים יכולים לעיתים להרוויח מאות אלפי שקלים, והבעלים משלשלים לכיסם מיליונים. יש כסף, יש רווחים, הם רק לא מגיעים לאלו שמייצרים אותם. בעוד שהשכר הממוצע למשק בית בעשירון העליון בישראל הוא 35,900 ש"ח לחודש, בעשירון התחתון הוא רק 2916 ש"ח. אפילו הצעתם של הח"כים יחימוביץ וכץ להגביל את שכר הבכירים בחברות ציבוריות לפי 50 (!) משכר העובד הזוטר ביותר בחברתם נתקלת בהתנגדות גדולה. אגב, כוחה הגדול של הצעה זו הוא לא בהגבלת שכר הבכירים אלא בכך שבשל תאוות בצע אנוכית הם יגדילו את שכר הזוטרים. תוספת של 1000 ש"ח לעובד זוטר תהיה שווה לבכיר 50000 ש"ח. הבעייתיות היא שזה עלול לגרור מבצעי "התייעלות" שפירושם לרוב פיטורי עובדים.

הכלל שהנחה את המשנה, כנראה בשביל לצמצם את כוחו של המעסיק ולהגדיל את כוח הקהילה, היה ש "הכל כמנהג המדינה". הבעייתיות בכלל זה היא שלעיתים מנהג המדינה עצמו הוא בעייתי ומעוול. אבקש להאיר בעיה השייכת דווקא לאלו שמשתכרים יפה - עובדים בדרגי ביניים ובתפקידים מקצועיים בענפים מסוימים נאלצים היום לעבוד 12-13 שעות עבודה ביום. שכרם הגון ואף למעלה מזה, תנאי העבודה מצוינים. אבל הנורמה הארגונית תובעת מהם לעבוד לפחות מחצית היממה ופעמים רבות לקחת את העבודה איתם הביתה. זהו מנהג המדינה בענפים רבים ובעיקר בהיי טק ובביטוח. אנשים מוצאים עצמם בכלוב של זהב, מבינים שאם ברצונם להתקדם במקצוע שלהם, תוך שמירה על רמת שכרם, הרי שאין לאן לברוח – כמעט בכל מקום עבודה הם יצטרכו להשתעבד לעבודתם. הכלוב זהוב, החוזה חוקי והכל נעשה מבחירה חופשית.

אני כַמֵהַ ליום שהאחד במאי יהווה סמל גם לעובדים האלו שצריכים לזעוק את שבר השעבוד לעבודה, גם אם זו מתגמלת אותם היטב, ולפעול למען שינוי מנהג מדינה זה, שבמקצועות רבים אין דרך להמלט ממנו. הרעיונות מאחורי האחד במאי מושרשים היטב בכתיבה היהודית רבת השנים. זהו חג רלבנטי לכל עובד ולכל אדם המבין שיש להגביל את כוחם העצום של השולטים במשק ולוודא שזכויותיהם של עובדים לא יוקרבו על מזבח אליל האפקטיביות והרווחיות. 


הרשימה פורסמה לראשונה בNRG מעריב