עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואֵילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.
משנה, מסכת אבות, פרק ה משנה ו כמה מוזרה המשנה הזו, כמה מוזרה המחשבה הזו, שברגע האחרון, לפני שאלוהים כילה את כל מלאכתו אשר עשה, נבראו (לא לגמרי ברור מי בדיוק ברא אותם, כאילו מעצמם "נבראו") להם עשרה דברים. מיני אנקדוטות שכאלו, שלא היה להם זמן אחר או מקום אחר להברא בו, אלא בזמן שאינו זמן, ברגע הלא מוגדר הזה.
תמי ביטון, מירוחם כתבה על משנה זו כך:
הבה נישאב עם התמונה המשורטטת אל שלהי היום השישי של בריאת העולם, ערב שבת בראשית עם דמדומי ששת ימי המעשה. כבר נשמעה הצפירה הראשונה של השבת הראשונה בעולם, כמעט "ויכולו השמים והארץ...", והנה בדקה ה-90, כמעט במחטף, מספיק האל להכניס לבריאה עוד כמה הערות-שוליים, חריגות קלות מן התכנית המקורית. נראה שחשוב מאד לחז"ל להכניס את כל הניסים העתידיים אל תוך העולם הנברא, הטבעי, ולהדגיש כי גם יוצאי הדופן הם נבראים מתוכננים, הגלומים בחוקי היסוד של העולם. ... מה שנברא בין השמשות הוא האידיאה, הפוטנציאל של כל נס, שיתרחש בשעתו היעודה. (וראו עוד בדף הלימוד של "במידבר" את הפרשנות כולה)
תמי מדגישה שמדובר בניסים שנבראו, במה שמעבר לטבע, שגם הוא חלק מהבריאה מין פרדוקס שכזה שנברא גם הוא בזמן הגבולי הזה.
חודש אדר א' גם הוא זמן גבולי, אמנם קצת ארוך אבל לגמרי לא מוגדר; השהייה פתאומית של הקצב הקבוע והמוכר של השנה, פורים עוד רחוק ואת פסח כמעט לא רואים באופק, וחודש שלם משתרע לפנינו, נותן לנו זמן לאנקדוטות, לפרדוקסים, לניסים שיבראו. מעניק לנו רגע של נשימה, אולי רגע של נשמה. זמן שאין בו תאריך מחייב ומוכר (לעייפה), שאין בו מועד. אולי כדי שנוכל לברוא בו מועדים קטנים, אולי כדי שנוכל למעוד בו עם המזיקים, אולי כדי שנוכל להתלבט מה אנחנו מעדיפים.
המתנה הזו שנתנה לנו השמש, שמסרבת לנוע בקצבו של הירח, עד שצריך לעבר את השנה, מזכירה לנו, שלפעמים, כשאנחנו מסרבים להתאים את עצמנו לסביבה, אנחנו יכולים ליצור לעצמנו זמן חדש, זמן לעיבורים ולבריאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה