לבכות כל הדרך אל הפיצול המגזרי

מאת: עינט קרמר, טבע עברי, אשחר


מחר היום הגדול, ה - 1.9, יומם המאושר של מאות אלפי הורים בישראל, שסוף סוף מחזירים את הזאטוטים למסגרת ואת עצמם לשפיות. זהו גם יומם המאושר של ילדים רבים, בני 6 ומעלה, המתחילים או ממשיכים את מסעם במערכת החינוך של מדינת ישראל.

אך באשחר מחר לא יהיה יום מאושר.
באשחר מחר יהיה יום אומלל מאוד.
כי מחר זה היום הראשון בו רשמית סגרו לנו את החלום.

***

ומה כבר רצינו ?
ללמוד ביחד , דתיים וחילונים בלי לעשות מזה עניין.

אשחר, למי שלא מכיר, הוא ישוב "מעורב" – דהיינו, ישוב קהילתי בו אנשים חובשי כיפה חיים לצד אלו שבחרו שלא לכסות את ראשם, בקהילה אחת חיה ופועמת.

לתפיסתנו, כולנו יהודים, בעלי היסטוריה משותפת, מורשת משותפת ועתיד משותף (בע"ה), בלי קשר לכמות המצוות שאנחנו מקיימים ולהגדרות שכפתה עלינו הסביבה. אם תשאלו תושב אשחר זה או אחר לגבי זהותו המגזרית, בדרך כלל תיתקלו במשיכת כתפיים – כי מה זה משנה? דתיות או חילוניות הן לא שתי אמיתות שיש לבחור ביניהן, כי אם ציר מתמשך שכולנו ממוקמים עליו ונעים בתוכו.

אנחנו חיים ככה, אנחנו מגדלים ככה את ילדינו, וזו מערכת החינוך שהיינו רוצים לראות. אך לצערנו, המציאות היא אחרת. ניסיונותינו החוזרים ונשנים להקים מסגרת משלבת נדחו שוב ושוב על ידי מועצת משגב, עד הימים האחרונים, בהם הודיעו לנו סופית על "הדתיים לרשום את הילדים למורשת, החילונים לרשום את הילדים למשגב, וכל אחד יקבל מענה לצרכים שלו במקום שמתאים לו, עם סל שעות תגבור כמענה ל"צרכים " שלנו". .

מבחינתנו מדובר כאן לא פחות מאשר באקציה – חבורת ילדים שגדלו ביחד, מתוך בחירה של הוריהם לא להפריד ולפלג את העם הזה – נדרשים להתחלק למסגרות, על פי זרם דתי!

אם הוריך בחרו להגדיר אותך כחילוני, אתה מחוייב ללכת לבית ספר משגב, שם, ואני מצטטת את אחד ההורים, "מתייחסים אל הדת כאל רגישות לבוטנים. ביום הראשון ללימודים אומרים שילד מסויים "אלרגי לבוטנים" ויש לכבד את זה, ותוך שתי דקות כולם שוכחים". אם בחרת להגדיר את עצמך כדתי, הרי מיד תנחת בבית ספר מורשת הדתי, בכיתות נפרדות מכיתה א (!) ותוכנית לימודים חרד"לית למהדרין.

אם ההפרדה היתה על רקע עדתי, או במקרה של משגב אפילו לאומני, כל העולם היה צועק. אבל כשרומסים את זכויותינו לחינוך יהודי בישראל על רקע מגזרי, הכל עבר בקול תרועה דקה.

וזהו – עכשיו אנחנו רשומים למשגב, הבטיחו לנו תגבור שעות לצרכים שלנו. לאור הבטחות העבר אני מקווה שגם הבטחה זו לא תחלוף עם הרוח, ואנחנו עצובים עצובים.


אבל לא הכל שחור.
מחר נפתח בית הספר המשלב בנטור שבגולן. הבית ספר, שמחזיק חזון דומה, נפתח בגיל וברננה בזכות עקשנות של הורים, מועצה מפרגנת ומנהלת מחוז שיודעת להרים פרויקטים.

אנחנו ההורים – עקשנים. מנהלת המחוז היא אותה מנהלת. אני מאחלת לכולנו שמועצת משגב תבין את הבשורה שאנחנו מחזיקים כאן, ובמקום לחפש דרך "לפתור את הבעיה" תעזור לנו למנף את החזון לבית ספר לדוגמה לאזור כולו.

שני פנים למאבק

מאת: ליאור טל, ראש מכינת בינה ע"ש לובה אליאב     

מאבק האוהלים מכיל בתוכו שני כיווני מאבק שלעיתים מתחברים אך לעיתים תהום פעורה ביניהם. האחד הוא מאבקם של אנשים המקבלים בתוך תוכם את תרבות החומר, הצריכה והרווח שהשתלטה על החברה הישראלית ונאבקים על כך שהם יוכלו לצרוך יותר בכספם. הם נאבקים על כך שהעובדה שהם משקיעים את רוב מרצם ומחשבותיהם בעבודה תניב עבורם חיים עם יותר נוחות ורווחה. זהו מאבק חשוב למען איכות חיים חומרית טובה יותר.

הנאבקים מן הכיוון השני, אשר אני רואה עצמי כחלק מהם, רוצים אף הם רווחה ורמת חיים חומרית סבירה, אך הם יוצאים כנגד סדרי העדיפויות והערכים השולטים בתרבות שלנו. בשלוש מילים ניתן לכנות את מאבקם- מאבק בעבודה זרה.

"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו- עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים" (יומא, ט עמ' ב). בתשעה באב מקונן עם ישראל על חמישה אירועים מעברו ובהם חורבן הבית הראשון, שכאמור עבודה זרה הייתה מהגורמים המרכזיים שהובילו לנפילתו.  עבודה זרה אינה דבר השייך לתרבויות פרימיטיביות. מהותה של עבודה זרה היא הקדשת חלקים מרכזיים מהווייתי למען דבר כלשהו, בצורה שאינה מכירה דה פקטו בחשיבותם של דברים אחרים, או לכל הפחות מעמידה את שאר הדברים בצילו של אותו הדבר. כדברי פרום: "פעם היו האלילים בעלי חיים, עצים, כוכבים, דמויות אנשים ונשים; כינו אותם 'בעל' או 'עשתורת' והם נודעו באלפי שמות אחרים. כיום הם מתכנים כבוד, דגל, מדינה, אם, משפחה, תהילה, ייצור וצריכה, ועוד שמות רבים אחרים" (והייתם כאלוהים, עמ' 41).

יותר ויותר מתבהר שהרווח והממון הפכו לאליל המודרני של חלקים מרכזיים בחברה הישראלית (והאמריקאית). בעולם העסקי האדם הוא תמיד אמצעי למקסום רווחים והוא נבחן על פי יעילותו בהשגת מטרה זו. תהליכי ייצור הממון לא רואים מול עיניהם אנשים במלוא הווייתם, הם לא רואים חלומות ואכזבות, רגשות אהבה ותחושות תסכול, הם עיוורים למשברי חיים ורגעי שיא – הם רואים רק מזומנים. תחושת הערך העצמי של אנשים רבים נקבעת על פי הצלחתם לקבל משכורת גבוהה. למען משכורת כזו משתעבדים רבים ממעמד הביניים לעבודתם על חשבון יכולתם להשקיע במשפחתם ובעולמם החברתי והתרבותי. אני נמדד ומודד את עצמי על פי מה שיש לי ולא על פי מי שאני. בכל פינה רודפות אותנו הפרסומות המבקשות למקסם רווחים לבעלי ההון, הלוא הם כהני הדת החדשה, דת הממון. הממשלה בוחנת את המשק ואותנו האזרחים רק במונחים של צמיחה, מבלי להכיר ברווחת האדם המבקש לממש את עצמו ולצמוח בהתאם לחלומותיו.

רובנו מקבלים מעשית את הממון והצריכה כחלק מרכזי בחיים, אך נדמה שיותר ויותר מאתנו מסרבים להמשיך לסגוד להם כאלילים. אנחנו מרגישים שמשהו כאן לא בסדר. לא יכול להיות שנקדיש כל פיסת זמן פנויה וכל מחשבה עתידית על חיינו לשאלות של פרנסה. לא יתכן שנעמול למחייתנו ועדיין נאבק לגמור את החודש במקום לחיות ברווחה ולפנות זמן פנימי וחיצוני לצמיחה אישית, הגשמת חלומות ובניית חיים ערכיים. אנו רוצים לעבוד שעות סבירות תמורת שכר המאפשר חיי רווחה טובים. נמאס לנו שהאדם עובד עבור הכלכלה וההון במקום שאלו ישרתו אותו.

עבודה זרה כבר הביאה בעבר לחורבן הבית הלאומי. אי אפשר לגדל דור של ילדי מעמד ביניים שלא מכירים את אבא או את אמא כי הם חוזרים הביתה רק כשהילד כבר ישן. אין זה ראוי לגרום לאנשים לעבוד מבוקר עד ערב במקסום רווחי בעל הון ולא לאפשר להם להתפנות מחוץ לעבודה לדברים אחרים (מעבר לבידור פסיבי וזול הנדרש כדי להירגע מעמל היום). לא ניתן לבנות בית חברתי כאשר שבמקום לראות אנשים רואים רק שקלים ודולרים.

מאבק האוהלים כנגד חורבן הבית דורש מהממשלה לייצר רווחה בלתי מותנית לכל אדם. יש הנאבקים על כך עמוק מתוך תרבות החומר והרווח השלטת, אך אני וחברים רבים נוספים נאבקים על כך על מנת שנוכל להתפנות לעוד דברים בחיים מעבר לרדיפה אחרי ממון. אנו רוצים שינוי חברתי ותרבותי עמוק בסדרי העדיפויות שלנו כחברה. נשאר מאוחדים במאבק אך לא נחדל לנסות ולשכנע את חברינו הצועדים עימנו שאת אליל הממון והרווח צריך לנפץ ולנתץ לפני שהוא יוביל לעוד חורבן בית.

ביום שני הקרוב, החמישה עשר לחודש אוגוסט יגיע גם היום החמישה עשר לחודש אב הלא הוא חג האהבה העברי ט"ו באב. כל הפרטים מרחבי עולם ההתחדשות היהודית, כאן:

צפון:

בקיבוץ גדות יתקיים ערב בו הזמר העברי משוחח עם שיר השירים, בהשתתפות עופר גביש, אורי הייטנר, סולנים ואורחים מהקהילה. החל מ20:00 באולם הספורט בקיבוץ גדות, 30 ש"ח כניסה למי שאינם דרי היישוב.


מרכז:

בערב טו באב בגן החשמל בתל אביב יחגגו פבל ואינה את חתונתם בפסטיבל אורבני עם NEW ORLEANS FUNCTION JAZZ. במקום יהיו שלל מתחמים כולל הפעלות לילדים ותצוגת אופנה אלטרנטיבית והכל על מנת לעורר מודעות לאלטרנטיבות לנישואין ברבנות.

קצת לפני כן, רגע לפני מוצ"ש ה13.8 בשעה 20:00, יקיימו בבית דניאל בתל אביב ערב אופרה. מחיר לקהל הרחב: 50 ש"ח, יש להרשם מראש


ירושלים:

ביום ראשון החל מ18:30 יקיימו בית המדרש קולות ולהקת ורטיגו בקיבוץ הל"ה את "ללמוד לרקוד לאהוב". בהרשמה מראש

בבית אביחי בערב טו באב צרויה להב מארחת את דנה ברגר ואיתי פרל, החל מ 20:30. מחיר 50 ש"ח למבוגר ו20 ש"ח לסטודנט.

דרום:

במרכז יעקב הרצוג יוצאים קצת קודם ביום חמישי ה11.8  לליל אהבה בכרמי לכיש. סיור לילי ותנ"כי באזור תל לכיש בהדרכת ד"ר גבי ברזילי. החל מהשעה 20:00. מחיר 40 ש"ח, הרשמה מראש מספר המקומות מוגבל

חודש אב מתחדש עלינו בסימן של התעוררות ציבורית גדולה. כמי שאמונים על חיבור המקורות היהודיים לכאן ועכשיו של החברה הישראלית, בתי המדרש מעמידים במרכז סדר הלימוד שלהם השנה את כל מה שבוער. הארועים פתוחים לציבור הרחב ללא תשלום. מצפון עד דרום ערבי הלימוד מציעים לכם הזדמנות להתחבר.

צפון

בקהילת מוריה של הקהילה המסורתית בחיפה, רחוב חורב 7, תתקיים ביום שני בשעה שמונה לאחר קריאת מגילת איכה הרצאתה של פרופסור ניצה בן דב, על חורבן בית ובניית בית, בעקבות סיפורו של עגנון "הסימן"

ביום שלישי, לאורך היום כולו יתקיימו מעגלי שיח במאהל ברחבת האודיטוריום במרכז הכרמל. צאת הצום יצוין בשעה 21:00 עם ההרצאה "אין לי בית אחר - ללמוד מההסטוריה: על יצירת פערים וחורבן הבית".

מרכז יובלים מובילים את ארועי "הלילה לא לומדים תורה" והשנה בנושא: ערבים זה בזה?!
בקיבוץ ברעם הדיון יחל החל מהשעה 20:00 במוזיאון בר דוד ויקחו בו חלק הח"כ לשעבר אברום בורג וטלי עומר. מנחה: איימי קליין.
בקריית שמונה הדיון יחל בשעה 19:30 בככר צהל, בהשתתפות תא"ל במיל אפי איתם וד"ר צבי צמרת. מנחה: אורי הייטנר.

כחלק מתוכנית חודש אב יקיים בית המדרש זית הרצאה של ד"ר גבי ברקאי בנושא הממצאים החדשים מסינון העפר בחפירות הר הבית. החל מהשעה 21:00 ברחבת בית העם בכפר הרואה.


מרכז

חורבן * גאולה * משכנתא: ביום שני, בערב ט באב יקיימו בתי המדרש עלמא, קולות ובינה בשיתוף עם צו פיוס ובית תפילה ישראלי מתחמי קריאת מגילה ולימוד לט באב לאורך שדרות רוטשילד בתל אביב. החל מהשעה 20:00

ביום שלישי בשעה 21:00 במאהל בשד' נורדאו בתל אביב, יתקיים לימוד "כל ישראל ערבים זה בזה" עם הרב אנני דגני מתמורה יהדות ישראלית

במאהל בכפר סבא יקיימו תמורה יהדות ישראלית קריאת מגילת איכה ולימוד על צדק חברתי בהנחיית הרבה גלית אורן מורן, החל מהשעה 20:00


ירושלים

בבית גשר יתחילו את ארועי הערב בהקרנת הסרט ק"מ מרובע אחד של יורם סבו. סרט תיעודי העוקב במשך שלוש שנים אחר ההתרחשויות בק"מ רבוע אחד בעיר העתיקה. לאחר מכן יתקיימו מעגלי שיח.

במאהל הסוס, ליד המשביר החל מהשעה 18:00 יקיימו מעגל טוב בשיתוף המכללה החברתית כלכלית לימוד בנושא: "על מה חרבה ירושלים?" בהנחיית מנחם בן שלום.

במנהל קהילתי גינות העיר יקיימו קריאת מגילת איכה ולימוד בנושא: "בעקבות ירמיהו - חשבון נפש חברתי עם אנשי מעשה ורוח". הארוע יחל בשעה 20:30 ונציגת תמורה יהדות ישראלית תהיה הרב סיוון מס.


דרום

במרכז יעקב הרצוג יקדישו את ערב ט באב הקרוב לשסע המפלג את החברה הישראלית כבר שש שנים מאז שבוצעה תכנית ההתנתקות וישובי גוש קטיף פונו. הערב יחל בשעה 22:00 בסיור במרכז הזכרון לגוש קטיף ביישוב ניצן ולאחר מכן יתקיימו מעגלי שיח.

בירוחם, במרכז עתיד במדבר, רחוב הסהר 281 בנווה צוף, החל מהשעה 20:30 תתקיים קריאת מגילה ולאחריה קינות ומעגלי שיחה והרצאה של ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי מנהל הקמפוס החרדי במכון לנדר.

אוהלי המחאה ואוהלה של תורה

כמו אותו אדם שלא ידע שהוא מדבר פרוזה, 

המוחים באוהלים לא יודעים שהם מדברים "יהודית"

דבי גולן, עמותת עתיד במידבר, ירוחם

המחאה המכונה "מחאת הדיור" מזמן לא מצטמצמת לדרישה לדיור בר-השגה. הקריאות "העם רוצה צדק חברתי" מבטאות כמיהה עמוקה הרבה יותר ורחבה הרבה יותר – לתיקון מקיף, לחברה צודקת, חומלת ודואגת לחלשים, לעצירת בהלת ההפרטה והחזרת אחריות המדינה לאזרחיה, הנדרשים לתרום לה בכספי המיסים הגבוהים ובסיכון חייהם בשירות צבאי, אך מרגישים נטושים על ידיה בתחומי חיים רבים: דיור, חינוך, בריאות ועוד. יש פה כמיהה לחברה שיש בה צדק חלוקתי – בקרקעות ובמשאבים, כדי שהמדינה עצמה לא תכשיל את הרשויות החלשות בפריפריה ותמנע מהן יציבות תקציבית. יש כמיהה למדינה שאין בה אותם הפערים הזועקים בין עניים ועשירים, שאין בה כל כך הרבה עניים עובדים וילדים עניים.

אבל המחאה "החילונית" המבורכת לא יודעת שהיא בעצם מדברת "יהודית". הרי המחאה מנכיחה ומשקפת את הערכים הכי מהותיים ובסיסיים של המורשת היהודית: כדברי רבי עקיבא (תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, דף ל, עמוד ב), "ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה". וישנה מצווה מפורשת בתורה (ויקרא כה, פסוק לה ): "וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ-וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ". כיצד נרגיש שנשמטת מטה ידו של אחינו – היהודי או הלא-יהודי – אם לא נלך איתו יד ביד? והיום יש לנו לא רק אחריות אישית אלא מנגנון לאומי – מסגרת של מדינה ריבונית – והאחריות עליה פי כמה וכמה להחזיק את אלה שמטה ידם עמנו.  

אני שומעת במחאה תביעה למדינה היהודית להיות נאמנה לעקרונותיה כפי שמובאים בהכרזת עמצאותה: "מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה... תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל...." המחאה הזו אכן מהדהדת את קריאות הנביאים בארץ הזו לפני 2500 שנה, כשהתריעו על תופעות של עשירים המתעשרים על חשבון העניים, עניים הכלואים במעגל העוני, שחיתויות ועיוותים בחברה שפוגעים פגיעה אנושה בהצדקת קיומה.

על תופעות אלו אמר הנביא ישעיהו (נח, פסוקים ו-ז) במילים שנשמעות כה אקטואליות היום, במיוחד ערב ט' באב: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם." ודייקו: "בשרך" ולא "בשרו" – זה לא "הם" לעומת "אנחנו". זה אנחנו. כפי שאמר בר קפרא  – "הווי רואה בשרו כבשרך" (מדרש ויקרא רבה פרשה לד). כל אחד מאיתנו היה יכול להיות במצב של "ההוא". כל אחד מאיתנו נדרש בפי הנביא להרגיש הזדהות עם האחרים שלא שפר גורלם, גם אם הם שונים ברקע, מוצא, השכלה, מצב כלכלי, שייכות פוליטית וכו' – כי כולנו נבראינו בצלם אלוהים, אחים ואחיות אנו.

זהו הבסיס לתביעת שוויון הזכויות המתוארת בהכרזת העצמאות שלנו, שקובעת לנו יעדים ברורים: "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין... תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" – ולמרות ההתקדמות בששת עשורי קיומה, אנו עדיין רחוקים ממימוש מלא של הדברים.... כשם שהיחס אל החוליות החלשות בחברה מעיד על חוסנה, אי השוויון בחברה משפיע לרעה על כוח עמידתה – עמידתנו – ומתנגש עם רכיבים בסיסיים בזהותנו היהודית.  

יתרה מזו – הדרישה לחזור להיות מדינת שדואגת לרווחת תושביה, והמגוון הגדול של המוחים – מימין ומשמאל, דתיים ומסורתיים, חילונים ואף חרדים, מכל העדות והקהילות, תושבי הפריפריה ליד החבר'ה מרוטשילד – משקפים ערך יהודי קיומי ויסודי שבזכותו שרדנו אלפי שנים – ערבות הדדית. מה יותר יהודי מ"כל ישראל ערבין זה בזה" (ספרא בחוקותי פרק ז, ה)?

ט' באב מסמל ומזכיר את האסונות שפקדו את עם ישראל, ביניהם חורבן בתי המקדש והיציאה לגלויות, אך העיקר בו לטעמי אינו רק להתאבל או לשקוע בעצב ודיכאון על מה שאבד ונהרס,  אלא להיזכר במה שאנו בעצמנו עוללנו לעצמנו ולראות נכוחה מה דורש תיקון היום.

לדעת חכמינו מעשינו הם שגרמו לחורבן ולהרס העצמאות היהודית בידי שמיים; שנאת החינם, החמס, הגזל, שפיכות הדמים, זילות החיים, עושק העניים והשתיקה מול כל אלה של המנהיגים וההמונים....היום ההמונים מתחילים לדבר – הם מדברים על הדברים האלה וגם אחד עם השני.

בימי המשנה (לפני 1800 שנה) כשהייתה גוברת הבצורת בארץ , ותעניות רגילות לא הועילו להורדת הגשמים המיוחלת, נהגו להוסיף לתענית מעשה דרמטי:  היו מוציאים את התיבה (ארון הקודש ובו ספרי התורה) מבית הכנסת לרחובה של עיר. המנהיגים והעם הפשוט היו שמים אפר על מצחיהם. וזקן החבורה היה מתריע בפני הקהילה כולה: תקנו מעשיכם! (משנה, מסכת תענית, פרק ב,  משנה א)

דווקא בימי "בין המצרים" המזכירים אירועים קשים מההיסטוריה של עמנו, אני רואה תיקון ותקווה גדולה ב"יחד" ובשיח של אחווה על סוגיות חברתיות שהולכים ונרקמים במאהלים הפרושים מהצפון עד הדרום ובדרישות לצדק חברתי ושינוי פני החברה שלנו. המאהלים שצצו ברחובה של עיר הם עצמם סוג של חיבור ל"תיבה" - למורשת שלנו - בהבאתם את הערכים היהודיים היסודיים ביותר ללב השיח הציבורי.

יש במורשת שלנו –מימי התנ"ך ועד חכמינו מהדור האחרון – בסיס ערכי איתן, תבונה והכוונה, אוצרות של כוח וחכמה להמשך המאבק על חברה מתוקנת וחיזוקה של המדינה כדי שתגשים את חזון הנביאים ועקרונות הדמוקרטיה. עצם קולות המחאה, הכמיהה, הדרישה לתיקון החברה העולים מן המאהלים – הם עצמם קולות "יהודיים" ודמוקרטיים. 

דבי גולן היא תושבת ירוחם, מייסדת-שותפה ונשיאה של עמותת עתיד במידבר, המפעילה את בית המדרש היוצר האזורי "במידבר", ומייסדת-שותפה וחברה פעילה ברשת בתי המדרש בישראל, הפותחים את שעריהם לכל השכבות והסקטורים במדינה. היא גם חברה בתנועת "תיקון".

שבועות ברשת בתי המדרש

בשנים האחרונות הפך חג השבועות לחג הגדול של הלימוד בחברה הישראלית. לימוד התורה יוצא מהכיתות ומבית המדרש ומתקיים לאורך כל הלילה במגוון גדול של מוסדות ציבוריים, אולמות תרבות ומתנסים. רשת בתי המדרש גאה להוביל גם השנה את החגיגה של לימוד ישראלי - יהודי ברוח פלורליסטית. קיבצנו עבורכם כאן את ערבי התרבות והלימוד, שמקיימים בתי המדרש השונים לפני החג ובמהלכו.



צפון: 

הסנונית הראשונה של הלימוד בצפון מגיעה כבר ביום חמישי ה2.6. "חכי נעמי" ערב של קריאת שירה נשית ולימודה, של המדרשה במכללת אורנים.

בערב יום ראשון, ג סיוון, ה5.6 יתקיים בקריית שמונה פסטיבל לימוד, רוק ופיוט אל תוך הלילה. אחרי לימוד על יסודות של חסד, תיקון עולם ושינוי חברתי ביהדות יחברו מיכה שטרית וליאור אלמליח פיוט ורוק.
במקביל נשים מוזמנות להושעיה ל"הלבנה בחידושה" סדרת מפגשי ראש חודש מבית המדרשה באורנים אשר יתמקד הפעם ב: נשים, כביסה ומתן תורה.

ביום שני ה6.6 בערב, יקיים מכון גנדל את "עושים רוח יהודית" ערב לימוד בנושא עשרת הדברות בספריה העירונית בכרמיאל.

מדרשת ירושלים ומדרשת כרמל ממדרשיות שכטר, יקיימו תיקון בליל החג בקהילת מוריה בחיפה.

מרכז: 

את שבוע החג פותח בית המדרש קולות עם לימוד ביום ראשון ה5.6 בבית התפוצות, אשר יעמוד בסימן השאלה: האם עשרת הדברות יכולים להוות חזון ערכי משותף?. את הערב תפתח הרצאה של ד"ר מיכה גודמן, במקביל לארוחה קלה יתקיימו קבוצות לימוד והוא יסתיים בסדנת שירה ופיוט עם מורין נהדר והדס אהרון קרוב לשעה חצות.

בנתניה יקיים מכון גנדל בשיתוף הספרייה העירונית את "לילה לבן" לימוד בנושא עשרת הדברות עם ליאור העברי.

כמידי שנה מקיימת מכללת עלמא את ארוע הלימוד המרכזי בליל החג בתל אביב. השנה ההרצאות והסדנאות יסובו סביב ה"אמא", הדרמה המשפחתית והאמהות הגדולות במקורות העבריים. את הערב תחתום הופעה של רונה קינן.
במקביל יקדישו בישיבה החילונית של בינה, ליד התחנה המרכזית בתל אביב את ערב הלימוד למשוררות רחל ולאה גולדברג. את הערב תחתום שירה שירה משותפת עד הבוקר.

בנווה צדק, יקדישו מדרשת עיון את הלימוד שלהם ל"תורת הגר". את הערב יפתח שיעור בשפה האנגלית העוסק בפירוש לאקאניאני לספר יונה, והבוקר יחתם בקריאת מגילת רות ובתפילה שוויונית.

ירושלים: 

בערב יום שני, ד סיוון ה 6.6, מזרח שמש מזמינים אתכם לערב לימוד בדגש חברתי במוסררה, שיסתיים בחפלת רוק ופיוט עם חיים אוליאל הרב מימון כהן ומקסים קרוצ'י.

בליל החג, בית המדרש אלול מזמין אתכם ללימוד מונחה מעמיק ואינטימי בשלושה נושאים: מהי תורה?, לקראת שבת והחזרה לארץ. החל מ22:30 בבית המדרש.

"מה עושים עם המשיח?" תושבי הר אדר יוכלו להנות מלימוד בהנחיית רוני יבין-גורדון החל מ 22:00 במתנ"ס.

דרום: 

את אירועי שבועות בדרום יפתח "פעמי מדבר" חגיגת פיוט וניגון בירוחם שתתחיל ביום רביעי ה 1.6 בערב עם הופעה קולות מן השמיים של התזמורת האנדולוסית, הברירה הטבעית, דוד דאור ואורית עטר תתפרש על כל סוף השבוע ותסתיים במוצאי שבת ה 4.6 במלווה מלכה משותף עם יוסי לב באולם המתנ"ס.

ביום ראשון, ג סיוון, ה5.6 יתקיימו מעגלי תיקון לשבועות, בסימן של חגיגה יהודית בעיר העתיקה של באר שבע. מרצים מבינה ומעתיד במדבר יהיו שם, ואת הערב תחתום הופעה של שלמה גרוניך על הפסנתר.

ועוד ביום ראשון, מעט יותר צפונה - יתקיים במרכז יעקב הרצוג בקיבוץ עין צורים -  "מנחת ביכורים" - ערב לימוד וחוויה עם נח חיות, רות קלדרון ומוקי צור ולקינוח "הפרברים". אל תחמיצו.

עתיד במדבר יקיימו את תיקון ליל השבועות המרכזי בבית הכנסת "אפיקים בנגב" באופקים. הלימוד יחל ב 22:45
במקביל יתקיים תיקון ליל שבועות הכולל גם ארוחה חלבית והופעה של אריאל הורביץ במדרשת בן גוריון ברמת הנגב.

מישהו דואג לי שם למעלה

מאת: חגית ברטוב, אתר מדרשת

מוזר עד כמה ליום הזיכרון יש פס קול, כמעט אי אפשר לעבור את היום הזה בלי לשמוע את השירים האלה, של יום הזכרון, ההכרחיים יותר (אחי הצעיר יהודה, הרעות, מה אברך, אליפלט,  בשביל אל הברכות, וכן, גם הילדים של חורף 73 שמתנגן כרגע ברקע) וההכרחיים פחות, ומדי פעם מגיח איזה שיר חדש (קצר פה כל כך האביב) ומצטרף להכרחיים ולפעמים עורך מוזיקלי יצירתי שולח כמה בלוני ניסוי (מיותרים בדרך כלל). (YNET סיפקו לנו השנה רשימה מלאה, מורכבת מכל הנ"ל).

מבירור קצר באתר שיודע הכל - ויקיפדיה- מסתבר כי הנוהג לקיים ערב שירי לוחמים החל בשנות השבעים בטכניון בחיפה והתפשט לרחבי הארץ בתחילת שנות ה- 80.

בכל זאת אני מגלה שאף פעם לא שאלתי את עצמי - איך זה שמכל הימים בלוח השנה, דווקא ליום הזה יש פס קול, הכרחי, הרי אם לא אשמע את ההכרחיים ארגיש כמעט כאילו שאכלתי ביום כיפור.

שירי לוחמים? האם זה המיתוס הישראלי של "יורים ובוכים", האם זהו סימון היום כיום רגיש ולא יום מליטריסטי, כמונו כולנו שרק רוצים שלום? או שמא השירים האלה נועדו כדי להסתיר מאתנו עד כמה מיותרים אלפי הקברים הללו, להסתיר את השאלה  - האם הם באמת בלתי נמנעים?
ואולי באמת, יש יופי ביכולת שלנו לעזוב בצד את כל השאלות הקשות ורק לבכות את דודו ואליפלט ואורי, אולי רק פס הקול הזה קורע הלב יכול לעשות זאת.
פס הקול מחזיר אותנו אל התמימות אל החלום של מי שהיינו או רצינו להיות, אל "הנעורים שבאו פתע אל סופם". כי מול המוות הצעיר הזה, אל מול החמצת החיים האיומה הזו, נעלמים הציניות והביקורת והכעס ואנחנו יכולים לחזור לרגע להיזכר במי שרצינו, כל אחד מאתנו וכולנו ביחד, להיות.

ועוד מחשבה: ראיתי השבוע סרט שנעשה עבור 'עובדה' על יחידה שאיבדה שניים מלוחמיה וחבריהם מקיימים סדנא של שבוע לעיבוד החוויה. אחד מהם, דתל"ש כנראה, אמר: "מאז שעברון מת יש לי עוד אלוהים, אני מסתכל למעלה וחושב שהוא רואה אותי מלמעלה".
וחשבתי על כל השירים שיש בהם את הכפילות הזו, בין האלוהים לבין המת (מישהו, אבא של אביתר בנאי) אל המחשבה הזו, שהמת, שחייו הוחמצו, נמצא במקום של אמת, במקום בו אין יותר ספקות על צדקת דרכנו וצדקת מנהיגנו, המקום שיודע, שמבין, שמבחין בין אמת לשקר, בין אשליה למציאות.

ושוב אנחנו חוזרים אל הרצון שלנו לחזור אל המקום או אולי למצוא את המקום בו לא יהיה כל כך קשה לבחור (בקלפי או לאיזו הפגנה ללכת ועל איזו עצומה לחתום). "מישהו דואג לי שם למעלה" אנחנו שרים ורואים לנגד עינינו את אלו שלא הצלחנו לשמור עליהם אך הם שומרים עלינו, ושומעים אותנו שרים, ומכוונים אותנו (אולי רק לרגע) בדרך הנכונה, הדרך של הלב, התמים, המאמין. הדרך, שבארץ הקשה הזו קשה כל כך לזכור אותה בין ביקורת הכרחית אחת לשנייה. רק שירים יכולים להזכיר לנו את אלו, ולכן אנחנו מוכרחים לשיר.

ואולי, מתעורר בי שוב הקול הביקורתי, השירים האלה מכוננים מחדש את היחד הישראלי שהוא אשכנזי כל כך, (נכון יש כמה שירים 'מזרחיים' שהצליחו להיכנס לרשימה הקנונית, אבל הם לא הרוב) וגברי כל כך (בטח שיש שם נשים - הן כולן מחכות בחלון או ליד השער), אולי התמימות הזו היתה טובה רק לאחדים? ואולי לא?



אני מאמין - על גבורה וגאולה

מאת: חגית ברטוב, אתר מדרשת


הערב, ערב יום השואה שמעתי שוב את הניגון קורע הלב של ר' עזריאל-דוד פסטג, אני מאמין, וקראתי את סיפורו המופלא של ניגון זה: פסטג, חסיד מודזיץ', היה בקרון דחוס בדרך לטרבלינקה כשלפתע החל לשיר את הניגון המופלא הזה, ובאמצע השירה כשעשרות חבריו לקרון מאזינים לו בפליאה, עצר ופנה אל האנשים שהיו עימו בקרון והציע להם עסקה - מי שיברח ויביא את הניגון אל הרבי ממודזיץ' יקבל מחצית מהעולם הבא של פסטג.
שניים ברחו, אחד ניצל והצליח להגיע אל הרבי ולהביא אלינו את הניגון. (מוזמנים לקרוא את הסיפור המלא באתר הפיוט)

נדמה לי שאין סיפור גבורה גדול מסיפור זה, אף כי קשה ואולי אסור לדרג את הגבורה, אך אם יש משהו שנותן תקווה ביום כזה, ביום שמזכיר לנו שבני אדם יכולים להיות רשעים באופן בלתי נסבל, זהו הסיפור הזה על כוחה של הנפש להאבק במי שמנסה לפגוע בה, ביכולתה של רוח האדם לעלות למעלה, להאמין ברוח הטוב, בגאולה.

אני לא חושבת שזהו סיפור דתי במובן המקובל דווקא; זהו סיפור של אדם העומד אל מול השטניות ומסרב לקבל שכך הוא העולם, הוא מתעקש לתת קול לנשמתו, קול לאמונה כי העולם יכול וצריך להתנהל בצילו של המשיח הגואל, בצילו של הטוב. הוא מתחבר אל המוזיקה, אל הניגון שמחבר בין שמיים לארץ, כי הוא מבין שהמוזיקה היא כלי המלחמה הנכון, הוא מעיז להבטיח למי שיסתכן ויברח מהרכבת כדי להביא את הניגון אל הרבי שכר כל כך מופרך ברגע זה - מחצית מהעולם הבא שלו, מחצית מהטוב שצפוי לו - כי עבורו, הטוב הזה נוכח בעולם לא פחות ואולי יותר, מהרוע שבתוכו הוא שרוי.
הסירוב להיכנע לקולו של השטן האנושי הוא גבורה, הסירוב לוותר על קולה של הנשמה, כשמסביב כמעט ונמחקה הנשמה האנושית - היא גבורה.
ואולי ניתן לומר שר' עזריאל-דוד פסטג בניגונו בתוך הקרון הנעול הצליח ולו לרגע לגאול את העולם, לגאול אותו מהשתלטות הרוע.

אחד במאי: חג הפועלים במקרא ובחז"ל

מאת: ליאור טל, ראש מכינת בינה ע"ש לובה אליאב

החשיבה על חובות המעביד כלפי העובד מתחילה עוד במקרא:

"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים, כד, יד-טו); "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא יט, יג). התורה מזהירה את המעסיק לבל יעכב את תשלום משכורתו של שכיר שעובד על בסיס משכורת יומית. היא גם מצווה לא לעשוק את רעך ולא לעשוק שכיר עני. מה פירוש לא לעשוק? ניתן לפרש זאת בדרכים רבות, החל מקיום הוגן של חוזה, דרך תנאי עבודה נאותים ועד לשכר מינימום סביר. ניתן לראות כאן ניצנים לצורת מחשבה המכירה בהגבלת כוחו של המעסיק ובזכויותיו של העובד. צורת מחשבה זו פותחה על ידי חז"ל.

כך נכתב במשנה לפני כ 1800 שנה – "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון - יזון, לספק במתיקה - יספק, הכל כמנהג המדינה" (מסכת בבא מציעא, פרק ז, משנה א). שעות העבודה של הפועלים והשאלה האם הם מקבלים ארוחה במהלך היום ומה היא כוללת, תלויה במנהג המקום ולא במעסיק. הכוח להכריע על תנאי העבודה מופקע מידיו של המעסיק ומועבר לקהילה. הגמרא מחדדת את העניין ומדגישה שגם אם המעסיק משלם להם יותר, על מנת שיעבדו שעות נוספות, הפועלים יכולים לטעון שעבור התשלום הנוסף הם עבדו טוב יותר ומהר יותר, ואין הם מחויבים להמשיך ולעבוד. חידוד זה מבהיר כי מדובר כאן במגבלות על המעסיק, או בניסוח אחר – בחובותיו של המעסיק. שילוב מאוזן יותר בין שיח חובות לשיח זכויות, חשיבה מחוץ לגבולות ה "מגיע לי" ו "מגיע לו", יכולה להבנות תודעה מוסרית וחברתית מוצקה יותר.

הפילוסוף והפרשן החשוב עמנואל לוינס כותב בנוגע למשנה זו: "ברור לגמרי שמן המילים הראשונות מכריזה המשנה על זכויות האדם האחר, גם אם אדם זה נמצא במצב נחות ומסוכן עבור חירותו, שהרי זה מצבו של הפועל השכיר. מצב זה מסוכן עבור חירותו, מפני שהוא עשוי לאבד את חירותו מבלי לסבול שמץ של כפייה. הוא עדיין פועל מרצון, שהרי הוא מתחייב ונמצא ביחס בין-אישי של משא ומתן. אבל אותו משא ומתן נמצא על גבול הניכור, והחירות הופכת באופן חופשי לשעבוד. סוגייתנו מלמדת שאי אפשר לקנות את הכל ואי אפשר למכור את הכל. חופש המשא ומתן מוגבל, והגבולות מתחייבים בשם החירות עצמה" (לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 120).

בדברים הנפלאים של לוינס טמונה ההבנה שפעמים רבות השכיר החופשי-לכאורה, מנוצל והופך למשועבד. עבד מרצון. תנאי החיים הקשים גורמים לו להסכים לניצול. התחרות בשוק, העובדה שעל כל תפקיד מתמודד יותר מאדם אחד, גורמות לו להיות בחרדה ובעמדת חולשה. בסופו של יום, היחס לעובד הוא פונקציה של עלות מול תועלת, ובכל רגע ניתן להחליפו בעובד אחר.

תהלוכת אחד במאי של חניכי תנועת "הנוער העובד",
ברחוב סוקולוב בהרצליה, שנות ה- 50

מהפכת הפועלים הגדולה היא ההכרה בזכויות השכיר ככאלו שהוא עצמו לא יכול להפקיע אותן. הכרה המונעת את גיבושם של חוזים משעבדים. למרות קיומם של דיני עבודה סבירים בישראל, דרך ארוכה עוד לפנינו בעניין זה. חוק שכר מינימום, כמו שורת חוקים אחרים, פעמים רבות לא נאכף. הפועל שמרוויח פחות משכר מינימום פוחד להתלונן, שמא יאבד את עבודתו. במקומות שונים מנסים בדרכים לא חוקיות למנוע מעובדים להתאגד יחד בשל הידיעה שלעובדים מאוגדים יש כוח רב בהרבה מאשר לעובד היחיד (קל לפטר עובד ולהחליפו, קשה לפטר את כל העובדים יחד ולהחליפם). אבל הבעיה היא לא רק באי אכיפת החוק.

בעיה מרכזית ביותר היא בעיית השכירים העניים. רוב השכירים בישראל מקבלים שכר נמוך באופן אבסורדי. מעל מחצית מהשכירים במשק מרוויחים פחות מ 6000 ש"ח ברוטו בחודש. אנשים אלה עובדים בחברות בהן המנהלים יכולים לעיתים להרוויח מאות אלפי שקלים, והבעלים משלשלים לכיסם מיליונים. יש כסף, יש רווחים, הם רק לא מגיעים לאלו שמייצרים אותם. בעוד שהשכר הממוצע למשק בית בעשירון העליון בישראל הוא 35,900 ש"ח לחודש, בעשירון התחתון הוא רק 2916 ש"ח. אפילו הצעתם של הח"כים יחימוביץ וכץ להגביל את שכר הבכירים בחברות ציבוריות לפי 50 (!) משכר העובד הזוטר ביותר בחברתם נתקלת בהתנגדות גדולה. אגב, כוחה הגדול של הצעה זו הוא לא בהגבלת שכר הבכירים אלא בכך שבשל תאוות בצע אנוכית הם יגדילו את שכר הזוטרים. תוספת של 1000 ש"ח לעובד זוטר תהיה שווה לבכיר 50000 ש"ח. הבעייתיות היא שזה עלול לגרור מבצעי "התייעלות" שפירושם לרוב פיטורי עובדים.

הכלל שהנחה את המשנה, כנראה בשביל לצמצם את כוחו של המעסיק ולהגדיל את כוח הקהילה, היה ש "הכל כמנהג המדינה". הבעייתיות בכלל זה היא שלעיתים מנהג המדינה עצמו הוא בעייתי ומעוול. אבקש להאיר בעיה השייכת דווקא לאלו שמשתכרים יפה - עובדים בדרגי ביניים ובתפקידים מקצועיים בענפים מסוימים נאלצים היום לעבוד 12-13 שעות עבודה ביום. שכרם הגון ואף למעלה מזה, תנאי העבודה מצוינים. אבל הנורמה הארגונית תובעת מהם לעבוד לפחות מחצית היממה ופעמים רבות לקחת את העבודה איתם הביתה. זהו מנהג המדינה בענפים רבים ובעיקר בהיי טק ובביטוח. אנשים מוצאים עצמם בכלוב של זהב, מבינים שאם ברצונם להתקדם במקצוע שלהם, תוך שמירה על רמת שכרם, הרי שאין לאן לברוח – כמעט בכל מקום עבודה הם יצטרכו להשתעבד לעבודתם. הכלוב זהוב, החוזה חוקי והכל נעשה מבחירה חופשית.

אני כַמֵהַ ליום שהאחד במאי יהווה סמל גם לעובדים האלו שצריכים לזעוק את שבר השעבוד לעבודה, גם אם זו מתגמלת אותם היטב, ולפעול למען שינוי מנהג מדינה זה, שבמקצועות רבים אין דרך להמלט ממנו. הרעיונות מאחורי האחד במאי מושרשים היטב בכתיבה היהודית רבת השנים. זהו חג רלבנטי לכל עובד ולכל אדם המבין שיש להגביל את כוחם העצום של השולטים במשק ולוודא שזכויותיהם של עובדים לא יוקרבו על מזבח אליל האפקטיביות והרווחיות. 


הרשימה פורסמה לראשונה בNRG מעריב

עושות סדר

מאת: חנה פנחסי, דוקטורנטית במחלקה למגדר באוניברסיטת בר אילן, ומנחת בית המדרש "אשה אל אחותה" במרכז יעקב הרצוג ובית מדרש  "חיידר משלך" במכון שלום הרטמן.

השבוע, בעיצומן של ההכנות לפסח שתי קבוצות של נשים בצפון וגם בדרום יערכו לעצמן 'סדר נשים'. זו תהיה הזדמנות עבורן- דתיות וחילוניות בכל הגילאים - להתכנס ולהתכונן לחג יחד עם חברות לבית מדרש נשי. זה יהיה חגיגי, עם כוסות יין ואוכל טוב (על טהרת החמץ!) גולת הכותרת תהיה הגדה שהן עצמן חיברו.

אז על מה הן כותבות? הן מספרות על יציאת מצרים של עצמן. על האימהות  שלהן, ועל משמעותו של פסח בארץ הזאת, כנשים, והכל בהשראת ההגדה המסורתית.

'יוצאת ממצרים' כותבת חגית אקרמן בהגדה של 'ניגון נשים'  : לא ביד חזקה / ולא ובזרוע נטויה / ולא ובמורא גדול ולא ובאותות / ולא ובמופתים /אלא בהיסוס, בצעדים קטנים, בהולת חושך  ברוך/ בדבקות / ובכוונה / ובדיוק / ובאהבה / נושאת סימנים קטנים כמו קמטי הזמן העובר, וחילופי עונות, גופי המשתנה, פניני געגועי, ועצירות רבות לשאול מה// יוצאת ממצרים.

כנשים הן מביטות שוב אל  "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" המסורתי שתבועים בו האב והבן, וכאמהות מול בנותיהן הן פותחות שיחה אחרת, הנוספת אל ה'הִגַּדְתָּ'. ראו  מה מציעה שרונה זילברשטיין (מדולג): "בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"  והגדת לבתך ביום ההוא לאמר:הגידי לה: היי למדנית וסקרנית, היי מעורה ופעילה.. כברוריה./

הגידי לה: תתאמצי ! תשקיעי ! תתמסרי ! אל תוותרי ! כאשה הגדולה משונם./
הגידי לה: תהיי בעלת דעה. אמרי את דעתך. אל תשבי על הגדר. עשי מעשה. כיהודית. /
הגידי לה: אל תעמדי מנגד - הצילי נפש בעולם, ובכך תצילי עולם ומלואו. כבת פרעה. /
הגידי לה: אל תתני לאיש לעשות בגופך וביופייך כחפצו. כוָשתי./
הגידי לה: התפללי, שאלי את שעל ליבך. כחנה./
הגידי לה: תכנני, חשבי רחוק. ראי את הנולד. עשי לך תחבולות. כאסתר./
הגידי לה: כבדי את אבותיך ואימותיך, נצרי את מורשתם. כאימך. / אם תרצי, הרי לך הגדה ".

יש בהגדות האלה של הנשים תנועה מתמדת בין אמירה אישית מאד כמו הדברים התמציתיים שכותבת מרים תמיר על הסימנים: 
"התקדשתי / התרחצתי / התרפסתי / נחציתי / וחציתי / ושוב התרחצתי / רציתי להגיד / אך לא מצאתי / לא יצאתי / המרור נכרך אחרי / ניסיתי להצפינו / אך הוא לא צף / ועלה על השולחן / האם לברך / או להלל / נתרציתי".
לבין כתיבה ממבט רחב יותר כמו המדרש (שוב מקוצר, מצטערת) של חגית ברטוב   שכתבה להגדה של בית מדרש 'עיתות' במרכז יעקב הרצוג:

"..וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ –  זה קולה של שרה אמנו שציווה הקב"ה לאברהם לשומעו, שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, ... כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ.. וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ –  זה עונייה של חנה שנאמר: וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, ה' צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וְאֶת עֲמָלֵנוּ –  אֵלוּ נשות החיל שאינן נחות לרגע שנאמר:  הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר;    מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ. וְאֶת לַחֶצֵנוּ –  זה הלחץ המושתק המחכה בליבן של נשים להיגאל.. וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים. עתיד הקב"ה להוציא את הנשים כולן מכל שעבודי מצרים ושאר שעבודים בהם הן נתונות, לא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבודו וּבְעַצְמו".

אבל המבט הוא גם החוצה. המשתתפות ב'סדר נשים' לא יכולות ולא רוצות להתעלם מההקשר החיים כאן ועכשיו. רחל ברזלי, אמא של חייל קרבי, מקבוץ סעד שבעוטף עזה כותבת לאביבה שליט:  

"נקרעת מכאב לב / מחוסר אונים / וגעגוע./ משוועת כל לילה / אל השחר כי יפציע./ בוערת באש האימה / החידלון / והתעתוע. / היגמר הסיוט / ומתי? מי יודע. / חג חרות, וחג הדרור ובנך כלוא בשבי, בבור.// מחלון ביתי שאל עזה צופֶה // שולחת חיבוק וחיזוק אליך, שם במיצפֶה./ ומאחלת שחוט המשי הדק / שמרחמך אל ליבו של בנך נמשך / חומות אדישות ואטימות יבקיע / עד שגלעד הביתה יגיע."

אבל יש גם מחשבה עקרונית יותר. אסתר פישר כתבה על ההיפוך שיש בסיפור שבהגדה על החכמים המסבים בבני ברק. שם תלמידים צעירים נוזפים בחכמים המבוגרים שנסחפו  בלימוד, בשיחה ומחשבה סוערת ושכחו קריאת שמע של שחרית. כמעט גלשו, כמעט נפרצה המסגרת. אולי שם טמונה החירות: בהחלפה של התפקידים, ב(כמעט) ערעור המסגרת. בעיני, סדרי הנשים האלה הם הזמנה למחשבה על הערעור המבורך הזה, על חירות המחשבה, זו שתיגע בקושי, בכאב, ותנסח בכוחות מחודשים את החלומות העתיקים.

אחרי ערב קסום כזה חוזרות הנשים הביתה אל ליל הסדר האמיתי בחיק המשפחה, כמו כל עם ישראל אבל אליו הן מגיעות כשהנפש פקוחה יותר, מעוררת וכמהה. כדאי לקוות שהן יביאו אל השיחה הקולחת בשולחן של משפחתן משהו ממה שכתבו או שמעו, והדברים יהדהדו ויחלחלו אל כולם.

ובינתיים, בשבוע הלחוץ הזה - אני מכירה את זה מעצמי - לרגעים בין מגירה למגירה אני מתיישבת  ליד המחשב ומציצה לעולם. אם גם אתם גונבים רגע כזה של חירות הנה הזדמנות להקשיב לקולות שיכינו אתכם לחג מצפון וגם מדרום. ומי שגאל אותנו מעבדות לחירות הוא יגאל אותנו בקרוב. אמן.

כמו פאלפל על הראש

חגית ברטוב, אתר מדרשת

בשבוע שעבר השתתפתי בפגישה שעסקה בקליטה תרבותית של דוברי רוסית בישראל. בתחילתה של הפגישה בקשה אירנה, שהנחתה את המפגש, שכל אחד יספר משהו אישי על מפגש בין דוברי רוסית לחברה הישראלית.

המשתתפים התחילו לספר ולי נקרע הלב:

איליה, מנחה קבוצות מדימונה, סיפר שגילה שבדימונה עירו יש כל כך הרבה דוברי רוסית שלא מדברים על הזהות שלהם, גם לא בינם לבין עצמם, גם לא עם ילדיהם שמקבלים מכות בבית ספר כי הם "רוסים", אבל לא מדברים עם אבא ואמא כדי לא להכאיב להם. וגם כי אבא ואמא לא יודעים בעצמם, פשוט כי אין להם זמן או כסף להקדיש ללימוד.
אירנה סיפרה על אמא אחת שבקשה להשתתף ביחד עם בנה במחנה קיץ משותף להורים וילדים שעוסק בזהות ובתרבות ישראלית ויהודית, האמא הזו עוסקת בתרגום מרוסית לעברית ולהפך, אבל שאלה בחשש אם מותר להם להשתתף כי היא "רוסיה" (כלומר לא יהודיה).

חגית מהנהגת הנוער העובד והלומד, סיפרה על מדריכה בת 20 שחיה בקומונה של התנועה וגילתה בשנה האחרונה, שלמרות שהוריה עלו בתחילת שנות ה- 80 אחרי שגם ישבו בכלא בברה"מ על מאבק על זכותם לעלות לארץ, למרות כל זאת, פתאום התברר שהיא לא יהודיה, כי אמא שלה לא. היא בקשה להדריך כעת בני נוער דוברי רוסית, אבל היא בעצמה לא ממש יודעת את השפה, ובטח לא את השפה שבה יכולים לדבר אנשים שהם "לא יהודים" בישראל, ומה היא תעשה עכשיו בקומונה שבה מובן מאליו ש"כולם" יהודים?

ואלאונורה, שמנהיגה קהילה של דוברי רוסית באשדוד (קהילה עם תפילות וחגים ושבת והכל), סיפרה על אבא ובן בגיל בר מצווה שהגיעו אליה כי הילד רוצה לחגוג בר מצווה- כמו כולם, אבל אמו לא יהודייה. וכשהלכו לרב לבקש עזרה, הרב אמר לילד שהוא יכול להניח תפילין אבל זה יעזור לו כמו לשים פאלפל על הראש. והאבא "איש יפה וגדול וחזק" כמו שאמרה אלאונורה, עמד לפני אלאנורה (שגם היא יפה וגדולה וחזקה) עם דמעות בעיניים וביקש שיעזרו לבן שלו להיות שייך.

ואני ישבתי שם, מרגישה את השייכות המובנת מאליה איתה גדלתי, השייכות לארץ הזו ולתרבות הזו ורציתי לבכות.

כמעט פסח עכשיו, ועוד מעט נחזור ונספר על משה שלא פחד לצעוק "שלח את עמי", אותו עם שהתברר לו שהוא שייך אליו רק בגיל מאוחר, אחרי שהיה נסיך מצרים. ומשה זה, שהיה צריך לברוא את זהותו ולספר לעצמו מחדש את סיפורו כדי להשתייך לעמו, הוא שהוביל אותנו בדרך להפוך למה שאנחנו.

כשהייתי נערה קראנו כולנו בהתרגשות לעבר הקרמלין המפחיד "שלח את עמי" ונסענו במיוחד לנתב"ג כדי לקבל את אידה נודל שהצליחה כמו בני ישראל לצאת מעבדות לחירות.
ואז הם הגיעו בהמוניהם, המון יהודים שהתפללנו שיצאו כבר ממצרים, אבל הזהות שלהם לא לגמרי התאימה למה שמקובל אצלנו, ולחלקם אין מושג מה בדיוק זה אומר, ואחרים יודעים ובעיקר יודעים שהם לא. וחלקם מגלים את זה מאוחר יותר. והם רוצים להיות שייכים אבל לא רוצים לוותר על מי שהם.

בעקבות הפגישה ראיתי את הסרט מרכבה ירוקה, המספר על יאיר/סשה - בחור ממוצא רוסי, שחזר בתשובה. בראשית הסרט הוא קומונר בבני עקיבא שעומד להתחתן כשלפתע הוא מגלה בין חפציה של אמו המתה שרשרת זהב עם צלב.

'תגיד לי את האמת של מי הייתה השרשרת' אומר יאיר/סשה לאבא שלו.

'איזו אמת אתה רוצה לדעת? את האמת האמיתית או את האמת של הדוסים שלך'? עונה האב ברוסית.

'מה זאת אומרת'? שואל יאיר/ סשה

'אמא שלך הייתה יהודיה, יהודיה אמיתית. היא אפילו הלכה עם מגן דוד בזמנים שזה היה מסוכן. היא התעקשה שיעשו לך ברית מילה כשגם זה היה מסוכן. אמא שלך הייתה יהודיה'

'אז של מי השרשרת'? מתעקש יאיר

'של אמא שלה – סבתא שלך', עונה האב

'אז היא לא הייתה יהודיה' נאנח יאיר, 'אם סבתא לא אז גם אמא לא, אתה לא מבין'?

'אני מבין' עונה לו האבא בעברית ואח"כ ברוסית, 'אני מבין שאתה נותן לאיגוד של רבנים להחליט מי היתה אמא שלך. תתבייש!'

 וכשהוא הולך להתגייר ולטבול במקווה לפני שלושה רבנים, הם אומרים לו בטון פטרוני: "עכשיו אתה מקבל נשמה חדשה" והוא שואל "ומה עם הנשמה הישנה?" זו שאיתה הוא חזר בתשובה ולמד ש"ס ופוסקים ושמר שבת ונגיעה, מה עם הנשמה הישנה "אני אוהב את הנשמה שלי" הוא צועק ועוזב את הרבנים בלי לטבול

ומה עם הנשמה הישנה? ומה עם הזהות הישנה? ומה נעשה אנחנו בערב פסח עם כל אותם אנשים שיצאו ממצרים אבל יש להם נשמות שחייבות להתחלף כדי שהם יוכלו להשתייך? ומה נעשה והם לא רוצים להיות דתיים, רק להשתייך?

קראתי השבוע מאמר של מורתי טובה אילן העוסק בבתי המדרש הפלורליסטיים, ובתוכו היא מצטטת את סארטר שכתב במסתו "הרהורים בשאלה היהודית": "להיות יהודי, פירושו להיות מושלך ונעזב לתוך מצב יהודי, ועם זאת להיות אחראי בכוליות האישיות ודרכיה לגורלו ומהותו של העם היהודי".

כולנו מושלכים אל גורלנו, וחלקנו הושלכו מארץ לארץ ומזהות לזהות. נדמה היה להם שהם יוצאים משעבוד שמשעבדת אותם זהותם השונה רק כדי לגלות שהם שוב משועבדים לזהוי שמזהים אותם האחרים.

אני לא מבקשת לבטל את כל החוקים, גם לא את כל הגדרות שבין הזהויות. אבל אני מבקשת שתקשיבו לכל מי שמשועבד בארץ הזו, עד כי אינו יכול בבטחון לחפש את זהותו, את הסיפור המכונן שלו שקשור או אינו קשור אלינו, סיפור אותו הוא יוכל לשים בגאווה על ראשו כך שאף אחד לא ילעג לו ויאמר לו שיש לו פאלפל על הראש. רק להקשיב ולבכות איתו קצת על הנשמה הישנה והנשמה החדשה, מתוך בטחון שמתוך הבכי המשותף תבוא הגאולה.

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" – מחשבות סביבתיות לחודש אדר

מאת: עינט קרמר, מנהלת עמותת טבע עברי – אחריות סביבתית יהודית. 

"אז למה תרצו להתחפש בפורים?" שאלתי את בנותיי עם כניסתו של חודש אדר (א) , כולי חדורת מוטיבציה ליצירה מקורית ומשותפת. אחרי סיעור מוחות הזוי במיוחד, החלטנו להתחפש המשפחה כולה לערוגת הגינה, כשהבנות יזכו להיות גזר וברוקולי, והתינוק יהיה תולעת המנסה להזדחל אל הירקות J  

עבר חודש, שבועיים ל"שעת השין". הקטנה הודיעה שהיא לא רוצה להיות גזר - גזר הוא  לא נסיכה, ומסתבר שזה בעוכריו. הגדולה מצטרפת – גם הברוקולי  לא לובש שמלה עם נצנצים. כשמוסיפים את שני אלו לעבודה שרעיונות מקוריים מצריכים השקעת זמן ויצירתיות, בעוד שרעיונות לא מקוריים מצריכים בעיקר השקעת מזומנים, נראה כי  אגיע לחג הפורים עם שתי מלכות של לבבות ופרחים (או שירים וריקודים, לא ממש מבדילה).

חוויית התחפושות המשפחתית שלי שולחת אותי אל הסיפור הפותח את מגילת אסתר:

מגילת אסתר נפתחת בתיאור משתה בארמון המלך אחשורוש  "הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה" (אסתר א א )  -  נתח גדול מהעולם שהיה מוכר אז.  המשתה, שנמשך חצי שנה תמימה (!) נועד לשרי המלך ולעבדיו – מן הסתם שליטי וברוני העמים הכבושים. חצי שנה תמימה הם בילו בלחגוג , לשתות ולסבוא, על חשבון המלך אחשורוש , או שמא נאמר על חשבון המשאבים הגזולים של בני עמם (?).   

אך סיפור המשתה לא נגמר כאן. אחרי חצי שנה של סביאה עם האלפיון העליון, פותח אחשורוש את שערי הארמון לעם כולו למשתה מטורף בן שבוע ימים. מסתבר, כי כבר אחשורוש ידע שהדרך הטובה ביותר למנוע התקוממות מול שיטה רהבתנית ורעבתנית הנוגסת במשאבי המדינות ופוגעת בחברה ובסביבה היא באמצעות מכירת  אשליה כאילו כולנו שותפים לחגיגה (ואם לא, מדובר במקרה ביש מזל, שעוד מעט יתהפך וגם אנחנו נקבל את חלקנו מהעוגה, שכן המערכת פועלת לטובתנו).

במהלך המשתה הוציא המלך צו כי יש לעשות " כִּרְצוֹן אִישׁ-וָאִישׁ"  – דהיינו, לספק את גחמות כל אחד מהחוגגים. חז"ל הרימו גבה אל מול צו זה של אחשורוש – וכי איך אפשר לרצות את כל האנשים ביחד? הרי הרצונות האנושיים מגוונים כאנשים עצמם. אך גם כאן "עלה" אחשורוש על משהו שדורנו שכלל לדרגת אומנות -  ניתן לספק את רצונותיהם הפרטיים של כלל האנשים, אם דואגים מראש שכולם ירצו אותו דבר. אחשורוש השיג את זה בחלוקת משקאות חינם. דורנו  נוקט בכלים מתוחכמים יותר אך התוצאה זהה , ויעידו על כך בנותי , מלכות הפרפרים והפיות (או שמא זה מלכות האביב והצרצרים?).

נקודת השיא המתוכננת של משתה אחשורוש היתה קריאתו להבאת ושתי לתצוגה, וכתר מלכות לראשה. חז"ל הסבירו שהכתר היה אמור להיות כל לבושה של ושתי, כחלק מהתפארות אחשורוש ברכושו. האם אנחנו מאוד רחוקים ממצב התודעה הזה? האם הוא נחלת גברים בלבד, או שגם אנחנו מחפצנות את עצמנו לדעת כדבר שבשגרה, על מנת לקבל הכרה זו או אחרת מהחברה, או כי מכרו לנו שכך מתנהל העולם? (כבר הזכרתי את מלכות החרציצים והשמנטפים שאני מגדלת? שימו לב לסרטון הבא).

נקודת המפנה בסיפור המגילה הוא ברגע בו אסתר, מלכה בכורח שהובאה לארמון עם עוד אלפי בתולות בצו מלכותי,  מחליטה לקחת אחריות על הדרך בו מתנהל העולם שבו היא חיה. היא עושה זאת בכלים של התקופה, אך מתוך חזון של מציאות טובה יותר. כתוצאה ממעשיה מגיע רווח והצלה ליהודים (וזה מקור החג), אך גם משתנה משהו בעולם.

הסיפור של מגילת אסתר הוא סיפור ההצלה הפלאי של היהודים מאויביהם,  אך הוא גם סיפור של חברה רהבתנית ורעבתנית, הון המחובר לשלטון, מכירת אשליה של שפע להמונים, חיפצון נשים, והכח של היחיד להוביל מהלך של שינוי ותיקון.

אני מאחלת לכולנו פורים שמח, משמעותי, עם תחפושות מקוריות תפורות וגזורות ביד  (או מוחלפות בשוק תחפושות קהילתי) עם משלוחי מנות לשכן שאתם לא ממש מכירים, ורצוי שיהיה בהן משהו בריא, עם קיום מצוות מתנות לאביונים הנזנחת ונשכחת, ובעיקר עם תודעה שאפשר לעשות הכל גם אחרת.

משנכנס אדר מרבין בשמחה

מאת: בשמת חזן ארנוף
במאית תיאטרון, סופרת ומנחת בית מדרש לאמנים, מתגוררת בניו יורק בשנים האחרונות עם משפחתה

זיכרון הילדות הקולקטיבי הקשור בראש חודש אדר, קשור בהתחבטות ובהתרגשות הכרוכות בהתחפשות לפורים. האפשרות להמציא ולמצוא זהות חדשה, האפשרות לשחק ולהיות מישהו אחר, היא אפשרות קסומה המושכת את הלב.

שורשיו של התיאטרון היהודי נעוצים עמוק במסורת ה"פורים שפיל", אותו משחק פורים שהיה משוחק כחלק מהווי הפורים. להקות קטנות היו מוקמות מבעוד מועד לצורך העניין, וממחיזות את סיפור המגילה כשהן קושרות קשרים רלבנטיים, מתוך בדיחותא, למתרחש בקהילה ובסביבה. הלהקות היו עוברות מבית לבית בזמן סעודת הפורים, ומשחקות את משחק הפורים שכלל לרוב חרוזים, שירה, מוזיקה והלצות והיה כרוך בהתחפשות לדמויות (כולל דמויות הנשים, כמובן). תמורת ההופעה היו בעלי הבית מזכים את השחקנים במעות פורים. לאורך ההיסטוריה היהודית שאינה משופעת בדוגמאות של הצגות תיאטרון, היווה חג הפורים הזדמנות לעשייה מסוג אחר, להלצה, לשנינות, למשחק, ומעל לכל – להתחפשות.

חז"ל אמרו כי אדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו. בפורים אנו מצווים לשתות "עד דלא ידע" מתוך מטרה להגיע לחשיפת אמת פנימית ועמוקה, שמסיכות היום- יום מסתירות. דמות ה"שוטה" והליצן בתיאטרון מזוהה עם היכולת המהותית לומר את האמת. הקשר הדו משמעי בין בד לבדיה, בין בגד לבגידה, בין חיפוש והתחפשות ובין ערמומיות וערום הוא קשר שבא לידי ביטוי בכל מהותו של חג הפורים ובמגילה השואלת שאלות נוקבות ורלבנטיות על הקשר שבין הנושאים הללו.

מגילת אסתר נסובה רבות סביב שאלת הפנים והחוץ. נושא הבגדים וההתחפשות, הקשר בין בגד למהות ובין גילוי לכיסוי, נבחן בה לעומק. החל ממיאונה של ושתי לבוא לארמון הגברים כשכתר לראשה, מהופעתה הראשונה של אסתר המסתירה את זהותה ("אינה מגדת את עמה ואת מולדתה") והדגש על כך שלא הוסיפה דבר על התמרוקים אותם קיבלה מיד סריס הנשים, דרך מרדכי היושב בשער המלך בלבוש שק ואסתר שמתחלחלת ושולחת לו בגדים, וכלה באסתר הלובשת מלכות (תרתי משמע) כהכנה לפגישתה עם המלך - לקראת חשיפת זהותה ובקשתה, עד להלבשתו של מרדכי בבגד מלכות שלבש המלך, על ידי המן (יוזם הרעיון האיש המסונוור ממחוות חיצוניות) הנושא אותו על סוס ברחבי העיר ומכריז "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". הקשר בין לבוש המלכות של מרדכי ובין לבושו של יוסף, המשנה למלך, גלוי אף הוא.

בפיוט "סופרים קרא" (ראו למטה) , מאת ר' דויד קיים, אותו שרים יהודי מרוקו במסגרת שירת הבקשות בשבת זכור עומדים זה מול זה את השק והאפר ובגדי היקר, והפיוט מתמקד ברגע הדרמטי של היפוך העלילה שהתלבושת והבגדים משקפים אותו נאמנה.

בתקווה שיהיו ימי חודש אדר ימים של שמחה

 


הדס גרטמן בתאיטרון תלבושות



סופרים קרא ר' דוד אלקיים מוגדור*המאה ה-20

סוֹפְרִים קָרָא לִקְרָאתוֹ		לִכְתּוֹב כִּתְבֵי גְּזֵרָתוֹ
עַל עַם עוֹבְרֵי מִצְוָתוֹ		לְהָרְגָם וּלְאַבְּדָם
לוּלֵא יְיָ אִתּוֹ		כִּי אָז הָמַם הִשְׁמִידָם
לְזוּת בִּשְׂפָתָיו בַּדִים		בִּכְתוֹב עַל הַיְּהוּדִים
סָתַם מִלַּת עֲתִידִים		יַ"ג בַּאֲדָר מוֹעֲדָם
אִם יֵהָרְגוּ מוּעָדִים		אוֹ יַהַרְגוּ עִתְּדָם
הָרָצִים הֵם דְּחוּפִים		רוֹכְבֵי רֶכֶשׁ מְעוֹפְפִים
זוֹעֲפִים וְשׁוֹאֲפִים		לִנְקָמוֹת וְלִשְׁפּוֹךְ דָּם
אֲסוּפִים נֶאֱסָפִים		שָׁחוֹר לָבָן אֲדַמְדָּם
וּבְעִיר שׁוּשָׁן מָה רַבּוּ		מְבוּכוֹת וַיֻּצְּבוּ
הַמֶּלֶךְ וְהוּא יָשְׁבוּ		לִשְׁתּוֹת יַיִן מְאָדָּם
מִשָּׁמַיִם הִקְשִׁיבוּ		לְמָרְדְּכַי נְגִידָם
עוֹלֵל קַרְנוֹ וְעִפֵּר		בְּלָבְשׁוֹ שַׂק וָאֵפֶר
זָעַק הָהּ לִצְבִי עֹפֶר		כִּי שָׁכַב וַיֵּרָדַם
הָרָשָׁע גֻּמָּץ חוֹפֵר		שֶׁיִּרְאֶה בְיוֹם אֵידָם
דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמֶּלֶךְ		בָּא לוֹ כְאִישׁ הַהֵלֶךְ
אֶסְתֵּר שָׁמְעָה וַתַּשְׁלֵךְ		כְּבוֹד תִּפְאֶרֶת אָדָם
נִתְחַלְחֲלָה וַתֵּלֶךְ		הַאִם בָּא עֵת תַּפְקִידָם
בִּגְדֵי יְקָר שָׁלְחָה		בְיַד סָרִיס וּפֶחָה
פָּקְדָה לִשְׁאוֹל שְׁלוּחָה		מַה זֶּה נִגְזָר בַּעֲדָם
וּבְפַתְשֶׁגֶן פְּתוּחָה		יָדְעָה פֵשֶׁר יְסוֹדָם
פָּקַד עָלֶיהָ לָבוֹא		בֵּית הַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
לְהַפִּיל חֵן בְּלִבּוֹ		וְלָשׁוּב מֵאַבְּדָם
לְהַעֲבִיר מַחְשָׁבוֹ		בַּדָּבָר אֲשֶׁר זָדָם

עוד על הפיוט מוזמנים לקרוא באתר הזמנה לפיוט